הספר “לב מתעורר” –

מאת: איטו אבירם

גיל הראבן כותבת בסבלנות ו”לרוחב”, והקורא נפתח לאיטו אל סיפור חייהם של גיבורי “טרגדיה-בילדותם” שאין בחייהם שמחה

שלושה ילדים נשארים יתומים מהוריהם, הנהרגים לילה אחד בתאונת דרכים. איך ייראו חייהם? האם יידעו שמחה ואושר? האם יכול מישהו להשתקם ממכה ניצחת שכזו, או שזו מונחת כחרב על הצוואר כל החיים?

גייל הראבן היא סופרת רגישה, מוכשרת ויעילה. כתיבתה רב מימדית. היא לוקחת משפחה ישראלית, נוטלת ממנה את הוריה ומתחילה לגלגל קדימה את סיפור חייהם של שלוש נפשות, אח בכור, אח צעיר ואחות אמצעית, שהיא גם המספרת. הספר שובה אותך, הקורא, מהרגע הראשון וצריך להרים את הראש, לנשום מעט אוויר ולתפוס מהספר מרחק כדי לגלות כמה אמיתות חשובות על איכות הכתיבה וסוג ההנאה שאתה שואב מקריאתו.

אבל תחילה לעלילה: יום אחד, באמצע חייו, קם אורי מאור ומפתיע את סביבתו. אורי – אח בכור ובעל למופת, ששימש תמיד משענת לכל הסובבים אותו – משתנה ללא היכר דווקא אחרי שהוא מתאושש ומבריא מסדרה של התקפי לב קטלניים. המהלך הדרמטי מותיר את משפחתו וחבריו בפני תעלומה שמכריחה אותם לתהות מי הוא באמת, ואיך הוא מסוגל להביא עליהם כאב גדול כל כך. אחותו של אורי, אפרת, היא אשת תיאטרון המספרת את סיפורו. אפרת מנסה לפענח את סוד אישיותו של אחיה הנערץ – גבר ישראלי חזק, נחוש ומצליח, שטיפל במסירות אין-קץ בה ובאחיו הקטן, יותם, לאחר מותם הטרגי של הוריהם בתאונת דרכים. בעקבות בחינה מחודשת של חיי אחיה הבכור, אפרת מגלה צדדים חדשים גם באישיותה שלה.

זהו סיפורו של תא משפחתי קטן, רוחש כאבים וסערות נפשיות, שנותר מרוסק ומבולבל בעקבות טרגדיות וטלטלות. כל אחד ממרכיביו שבוי בתפקיד המשפחתי שנועד לו, מתוך נאמנות מוחלטת לקודים החברתיים המקובלים. הקורא זוכה להציץ ברגעים אינטימיים המטלטלים את גיבורי הספר ולומד להכיר אותם במעלה חייהם וגם לרוחב – באיכות החיים שלהם, בטיב קשריהם ובנושאים המייחדים כל אחד מהם. במובן הזה עושה הסופרת עבודה טובה. אלא שיש גם בעיות ב”לב מתעורר”:

ראשית וחשוב מכל – אין בו שמחה. למרות השגשוג הכלכלי של הגיבורים, לפחות בחלקו הראשון של הספר, למרות הלכידות המשפחתית, למרות שכל אחד מהגיבורים בריא בנפשו ומצליח למצוא אהבה וקשר בחייו האישיים – איננו נחשפים לרגעים של אושר וכיף. איננו זוכים לראות את הגיבורים צוחקים, שמחים, מתהוללים או “מאבדים את הראש”. קשה לקבל זאת כמציאות אמינה. ראינו כבר ניצולי שואה שיצאו מהתופת וחזרו לשמוח, לצחוק, להקים משפחות ולדעת אושר. שמחת החיים היא מרכיב בסיסי באישיותו של כל אדם. היכן היא מסתתרת בספר שלפנינו?!

בעיה נוספת – דמויות הגיבורים, למרות מורכבותן ולמרות שאנו, לכאורה, לומדים להכירן כה טוב, אינן באמת מוכרות לנו ולכן גם אינן אמינות עד הסוף. המילים הכתובות אינן מצליחות לשכנע שמדובר בדמויות אמיתיות שיש להן חיים גם מעבר לדפי הספר ולדמיונה של הסופרת. רוצה לומר: האם, למשל, המספרת, אפרת, היא אדם שאין לו חיים? כי זה הרושם המתקבל, למרות היותה במאית עסוקה, למרות היותה אחות עסוקה ולמרות היותה בת זוג לגבר.

אולם חשוב להדגיש כי בעיות אלה אינן מעיבות על ההנאה מהספר. הוא מותח ועוכר שלווה. לך, הקורא, ניתנת הזכות להציץ אל התנהלותו של הגיבור אורי, שעל כתפיו נופל נטל הנהגת אחיו ואחותו הקטנים ממנו, אחריות שגם גורמת, כנראה, למחלת הלב האנושה ממנה הוא ניצל. אלא ששם, היכן שניצלים החיים, נגמרת האידיליה המשפחתית ומתחיל השבר האמיתי.

אחוזת בית הוצאה לאור

לב מתעורר | פרולוג

 

זהו סיפור על אדם שלִבּו הומר: ארבעים ושתיים שנה פעם בו לב אחד,

עכשיו פועל בו לב אחר. 

האיש הזה הוא אחי. שמו אוּרי. את השם אורי בחרו לו הורינו עוד לפני שנולד. עם השנים דבקו בו שמות נוספים, שגם בהם הכרתי אותו, ועכשיו אינני יודעת איך פונים אליו אנשים ובאילו שמות או כינויים חושבים עליו. כשנפגשנו, את זה לא עלה על דעתי לשאול. 

אורי היה כמעט בן עשרים ושתיים כשמתו הורינו. מפקד פלוגה בן עשרים ושתיים כמעט. ספק ג’ינג’י. שפתיו בקועות תמיד. 

בערב שבו סטתה משאית מנתיבה ומעכה את מכונית הרנו המשפחתית שלנו, שעות אחדות לפני שהכול קרה, אחי העמיד את חייליו למסדר זיכרון לכבודו של ג’ון לנון, כי בשמונה בדצמבר ג’ון לנון נרצח, ואחי זכר את התאריך כי הוא אהב את לנון, והחיילים אהבו את המ”פ שלהם. 

אני הייתי בת שש־עשרה, יותם בן חמש־עשרה, ואורי היה חוזר ואומר לי שאנחנו חייבים לשמור על יותם, כי משלושתנו הוא זה שנפגע במיוחד. 

חיינו אז יחד: נער יתום ונערה יתומה, ומפקד פלוגה לשעבר יתום. כי אחי הגדול נפרד מחייליו ובא לשמור על שנינו. 

שש שנים מבדילות בין אחי הבכור לביני. גם כילד אורי לא היה גבוה, אבל בקטנותי די היה בהפרש שבינינו כדי שיקים אותי מהחול, ויישא אותי אל הברזייה, וירחץ את ברכי ואת פני במי ברז שהתחממו בשמש.

 

כשגדלתי, את המכונית הראשונה שלי – אלפא רומיאו משומשת עם ידית הילוכים שקופה שבתוכה טנק מזהב – אחי מצא וקנה לי בתקופה הקצרה שבה שירַתי כחיילת בצפון. הדאיג אותו שאני נוסעת בטרמפים. ואחר כך, הדאיגה אותו הנהיגה שלי. וגם אחרי שנעשיתי נהגת מנוסה, במשך כל השנים, בכל פעם שהיינו נפגשים הוא היה מלווה אותי בסוף כל פגישה אל האוטו, ומתבונן בי מתמרנת אל מחוץ לחנייה ונשאר על מקומו להסתכל גם כשהתרחקתי, עד שהייתי נעלמת מעיניו. 

אם אעצום את עיני אראה אותו במראה הצדדית של המכונית, עומד בגו ישר, כפות ידיו מונחות זו על זו לפני הגוף, עד שיד אחת מתרוממת לנופף לי. 

אף פעם לא נע ממקומו על המדרכה ולא שלח יד לטלפון הנייד שלו כל עוד השתקף לי במראה. 

זהו סיפורו של אחי, שהחליפו לו את הלב.

זהו הסיפור שלי על אחי.

אהבתי אותו, ואחרי שלבו הומר לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת.