“קליפת אגוז” מאת איאן מקיואן.
מודה. את הסופר הבריטי המשובח הזה, בן ה- 68, זכיתי להכיר רק השנה בספרו: “טובת הילד”. הספר מתאר איך נראים אחורי הקלעים של עולם המשפט הבריטי ועולמה של שופטת אחת, שצריכה לחרוץ גורלות והיא בעצמה נתונה במשבר נישואין. ספרו החדש “קליפת אגוז” יצא לאחרונה אף הוא ב”עם עובד”, והוא ספר שונה. סוריאליסטי, אם תרצו.
מסופר בו על התרשמויותיו של העובר, התינוק לעתיד, ממה שהוא קולט שמתרחש סביבו: אימא נערצת, אבא קצת פראייר, מאהב שרלטן. יש עלילה בספר, אך היא פחות משמעותית מתיאור הדמויות, דקות האבחנה ופילוסופיית החיים המגובשת שמייצר התינוק שטרם נולד.
צריך להשלים עם העובדה שיש מופרכות רבה בתזה שביסוד עלילת הספר, לפיה העובר, זה שעוד לא נולד, מסוגל לחוש, לנתח ולאבחן את כל הקורה סביבו בדקות מפתיעה פרי מוח אינטלקטואלי במיוחד. זה פשוט לא הגיוני.
אבל אם מוותרים על ההגיון שבבסיס הספר, אפשר בהחלט ליהנות ממנו. למיטיבי לכת…
**
“לא בגדתי” מאת איציק לץ (גם ב”אמזון”, באנגלית)
התחלתי לקרוא את הספר ועד שגיבשתי את דעתי, שהוא לא בדיוק בשבילי, הספקתי לגמור חלק די נאה ממנו, כי הוא כתוב בשפה שוטפת, בגובה העיניים והעלילה שלו מסקרנת. עם זאת, הסיפור קצת צפוי לטעמי. איני מתחבר לז’אנר של סיפורים “מלאי פחד ותשוקה הנקראים בנשימה עצורה”, כפי שכתוב על גב הספר. אני מסוג הקוראים החופרים לעומק, במקום לרוץ למרחק. מחפש דמויות עם אופי, מחפש רגעים ספרותיים אמיתיים, שיפעימו אותי במורכבותם, מחפש את הסופר שיניח את אצבעו על סיטואציה מהחיים ויצליח להעביר אותה בשלמותה אלי. כאן, בא העומק על חשבון הקצב. לכן גם הדמויות נראות מוכרות, והצפייה מהן להתנהגות מסוימת אכן מתממשת.
מצד שני, יצחק לץ כותב על השף של שייטת הצוללות הגרעיניות (אגב, איך אפשר לבשל אוכל ליותר מצוללת אחת בו בזמן?) שנחשד בבגידה, ומי שעלילות ריגול וביטחון המדינה עושות לו את זה – ייהנה, כנראה, לקרוא את הספר. ההצצה הזאת אל אחורי הקלעים של מקומות שבהם רובנו לא נוכל לדרוך, ועל האופי שבו מתנהלים שם העניינים מעוררת סקרנות רבה, ואת הסקרנות הזאת מספק הספר ברוחב לב. (את הסופר אני מכיר ומחבב, עוד כשהיה כתב צעיר במעריב לנוער, ואני עורך המשנה, לפני 30 שנה.) הוצאה לאור – ספרי ניב.
- שני ספריו של איציק לץ נמכרים גם ב”אמזון” בשפה האנגלית: www.amazon.com/dp/1548267627
**
“כתר הברזל” מאת אהרון אפלפלד
לראשונה בחיי אני קורא ספר של אפלפלד, שבעיני כותב לרוב על השואה ועל יהודי הגולה, נושאים שאינם מושכים אותי כלל. הופתעתי מאד לטובה. כבר בעמודים הראשונים מתגלה איכותו ומקצועיותו של הסופר. זו באה לביטוי ביכולת בניה של דמויות אמינות, ביצירת דיאלוגים שאינם סתמיים. דרך העלילה, העוסקת בפטר, קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, הצטיין ופרש כדי להחליט מה יעשה בחייו, מתגלים חייה של משפחה חצי יהודית ואמידה, שנאבקת בשכול, ועושה זאת בדרך אצילית וראויה.
הסופר מיטיב לצייר גם את התקופה ההיסטורית ובעצם, הסיפור קל לקריאה, שפתו אינה גבוהה מדי, ועם זאת יש בו איכות אנינה ומרוחקת בניחוח אירופאי, קצת כמו לצאת לטיול לווינה. יצא לאור בהוצאת כינרת, זמורה, מודן.
**
“בריכת התנינים” מאת בועז ישראלי
סיפורים קצרים של סופר שלא הכרתי. ספר מצוין למי שאינו רוצה להיסחף בעלילה מותחת, להמריא לעולמות רחוקים או לגלות פינות נידחות בכדור הארץ, אלא לגלות פינה נידחת דווקא בנפש האדם.
בועז ישראלי ניחן ביכולת לפרק את סצנות החיים הקטנות, הפשוטות, נטולות הערך והיום יומיות, ולהציג אותן בפנינו כמו היו כלי נשק שפורק לגורמיו.
הסיפורים נוגעים באפיזודות שוליות של אנשים בודדים ברובם, המנהלים חיים תל-אביביים מנוכרים, כשהם חיים בעיקר עם עצמם, ועם קומקום חשמלי, מרפסת הפונה אל הרחוב, ואופניים ישנים הקשורים בחדר המדרגות. מעטרים אותם, בלי לגעת בהם ממש, טיפוסה המוכרים של העיר, שמי שהתגורר אי פעם ב”מחנה מעבר” תל אביב, יידע לזהות.
יצא לאור בספרייה לעם של “עם עובד”.
**
“החקלאי” מאת רגב הרוש
חקלאי צעיר ושתקן, הנשוי לאהבת חייו, נאלץ להתמודד עם מותו של בנו הילד, מסרטן. האם הזוגיות שלו עם חברתו לחיים תעמוד במבחן הבלתי אפשרי של חיים שלפתע אין בהם כל טעם?!
רגב הרוש, הסופר, הנמצא באמצע שנות ה- 40 של חייו הוא קיבוצניק לשעבר, שהקריירה שלו לקחה אותו לאפריקה, שם הוא מנהל חווה חקלאית כשלצידו אשתו וארבעת ילדיו. זהו ספר הביכורים שלו, וכתיבתו, אף כי אינה ייחודית או מפתיעה, אלא כתיבה צפויה, היא בכל זאת בשלה ולא שטחית. אבל הנושא, הנושא… למי שיש כוח לקרוא על חיים קשים, על מוות, על ניכור, על רגעים אנושיים קטנים ועל הבדידות שעוטפת אותנו גם כשאנו מוקפים באנשים האהובים עלינו ביותר – צפויה חווית קריאה מהנה. אני ויתרתי. יצא לאור בהוצאת פרדס.
**
“אלו הם מים” מאת דיוויד פוסטר וואלאס
זה לא סיפור, אלא נאום, שנלקח אל ההוצאה לאור על ידי עורך ספרותי או מעצב גרפי מקוריים שהחליטו לפרק אותו לפסקאות ולמשפטים ולהגיש אותם פיסות-פיסות, קטעים-קטעים, וכך להצליח ולמלא 120 עמודים. ודווקא הצליח להם. הספר מוגש בכריכה קשה ובפורמט קטן, והוא משמש מגש לתקרובת שאתה, הקורא מוזמן ליטול בביסים קטנים. הסופר, שהוא דמות מוכרת באמריקה, הקריא את הנאום הזה בפני בוגרי הקולג’ קניון ובני משפחותיהם בטקס הסיום, לפני יותר מעשר שנים.
יש כאן מגוון של תובנות, פילוסופיות ועצות כיצד על בוגר האוניברסיטה להמשיך ולחיות, כאיש אקדמיה, כמשכיל, מין כאלו חיים שיהיה בהם טעם, משמעות ונתינה לזולת.
קל לקריאה… הספר נגמר בתוך כחצי שעה, או פחות, אבל משאיר טעם טוב וחיובי, ואולי ידחוף גם אתכם לעשות שינוי קטנטן אך משמעותי בחייכם. יצא לאור בהוצאת ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד.
**
אררטים – אורה אחימאיר
בדרך כתיבה אישית ומאד סיפורית, כמו ביומן אישי, ללא התחכמויות ספרותיות, אך בעברית משובחת, מגוללת הסופרת סיפור העוסק בחוקרת שואה בשם לונה, שהאמינה כי שורשי משפחתה נטועים בחַלַבּ. איש אקדמיה וחוקר שהוא גם אדם מיוחד במינו, ועדותה של נערה ארמנית שמילטו הורי הוריה של לונה בימי רצח העם הארמני, לאחר עינויים וסבל שנחרטו לעד בלִבה של הנערה ובפניה, פותחים בפניה עולם שלא הכירה…
אף כי נושא הספר אינו מהמועדפים עלי כקורא, אני מודה שהאופן שבו מגלגלת הסופרת את העלילה קדימה, ומעורבותה האישית בסיפור, כמי שהיא הדמות הראשית, הצליחו לפעול עלי, ומצאתי את עצמי שקוע בספר כמעט בלי לרצות בכך… האם הוסיפה לכך העובדה שאורה אחימאיר, בעבר מנהלת מכון ירושלים למחקרי מדיניות ובעלת אות “יקירת ירושלים”, היא גם אשתו של יעקב אחימאיר, או אולי כי ספרה רב־המכר כלה (2012) היה מועמד סופי לפרס ספיר. יצא לאור בהוצאת עם עובד.
**
לא מכין קפה למלאך המוות – אהרון מרגלית
גם הספר הזה לא נכתב ע”י “סופר”. אהרון מרגלית הוא הכל חוץ מסופר: רב, בן למשפחה חרדית, איש עסקים ובעיקר – מנטור שהתגבר בחייו על מחלות קשות ומלמד עכשיו אחרים כיצד להיאבק ולגבור על מכשולים כגון אלו. הספר הזה מומלץ במיוחד לנואשים שבינינו. אלה שהמאבקים בחייהם כמעט והכריעום. אלה שאבדו תקווה. אלה שמחפשים בין הדפים את אותה נוסחת קסם, אותה גלולה או סם, שיחדירו בהם את הכוח להמשיך ולהיאבק, כדי לגבור על בעיה רפואית, חברתית או כלכלית, ולראות טעם בחייהם.
סיפור חייו, שאותו מגולל הסופר בספרו זה, מפתיע, מרתק ושובה לב. כבר בגיל שנתיים וחצי, נאלץ אהרון להתמודד עם מחלה קשה, שניתקה אותו מהוריו בני מושב בדרום, ושגרמה לרופאיו להאמין שימיו ספורים. יכולתו המרשימה להתגבר על מחלה זו ניבאה, ואולי סללה, בעבורו את הדרך להתמודד עם סערות ועם תהפוכות נוספות שיקרו בחייו. בכל אחד מצמתים מורכבים אלה משפחתו – זו שממנה בא וזו שהקים בעצמו – מלווה אותו וממלאה תפקיד מכריע. מילד נכה ומגמגם, הוא התגלגל ברבות הימים להיות איש עסקים מצליח ואָשייה רוחנית, שיכולה גם למחלת הסרטן. – כל אלה נפרסים כאן בהרחבה, בחכמה וברגישות רבה. יצא בהוצאת עם עובד.
**
דניס ג’ונסון – לא לזוז
כמה הזכיר לי הספר הזה את “כנפיים שחורות למלאך שלי” מאת אליוט צ’ייז, שיצא לאור בהוצאת זיקית ונהפך לספר פולחן לשוחרי הז’אנר…
“לא לזוז” הוא ספר פעולה מותח, קשוח, מהיר קצב וסוחף, הכתוב בסוג של גסות רוח. זו מתייחסת אל הדמויות הראשיות, שהן דמויות שוליים, שנוגעות בהווייתן בעולם הפשע, אף כי אינן עונות להגדרה של פושעים. במקהה זה, צלום העטיפה מסביר היטב את אופיו של הספר. בגרסה העברית הספר מודפס על דפים עבים במיוחד, מה שמצריך תדירות דפדוף אינטנסיבית יותר, כי אם אתם אוהבי הז’אנר – הספר יכבוש אתכם מיד, ודי מהר תיווכחו לגלות כי הנה, הספר שנראה מספיק עבה כדי להעסיק אתכם כמה ימים, נגמר לכם אחרי שעות ספורות…
הספר עוסק בסיפורם של שניים – ג’ימי ואניטה, שנפגשים באקראי אחרי שכל אחד מהם נאלץ לברוח מסיבה שונה. יש בספר מרדף, ויש יריות. יש פושעים קשוחים ואכזריים, ויש כאלו שנאלצים לעשות שימוש באקדח כמעט בניגוד לרצונם. האם הטובים ינצחו, שלא כמו בחיים?
דניס ג’ונסון היה סופר של ספרות פעולה. יצירותיו ניזונות מאורח חייו, של מי שמעולם לא התנזר מהטיפה המרה, מה שהוביל לפטירתו בגיל 67 מסרטן כבד. יצא לאור בהוצאת בבל.
**