איטו אבירם

10 ספרי קריאה חדשים למבוגרים, לנוער ולילדים.

נשיקה איטלקית, תמר ואיתמר (לילדים), השיבה, פסיכית, סיפורים לילדות מורדות, ועוד ספרים חדשים לקורא הבוגר, לנוער ולקוראים צעירים, שהגיעו למערכת אתר “התרשמות”. הרשימה מתחדשת מדי כמה ימים.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

 

  תמר ואיתמר בין שבילי הכפר/אסנת גואז – כל כך מוצלח…

קראתי את הספר, מעלעל בקצב גובר בין דפיו, וכל העת מתפלל ביני לבין עצמי שלא יתחרבש לי פתאום, אלא יישאר כל כך מוצלח, כל כך בגובה העיניים, כל כך כזה שהפעוט שלכם יבקש שוב ושוב ושוב: “רוצה עוד פעם את תמר ואיתמר…”

הספר, שמתאים לילדים מגיל שנתיים והלאה, משתמש בנוסחה הבדוקה של עלילה חוזרת שוב ושוב, שבה משתנה מרכיב אחד בכל פעם מחדש. האיורים של מטר גב מלאי חן של ילדות, אור וצבע, החריזה משובחת והסיפור כל כך פשוט ומובן, צפוי ומתבקש, ועם זאת מרגש.

תמר ואיתמר פוסעים ומחפשים ירקות שונים. הירקות מזכירים להם דברים אחרים. הכרוב דומה למתקן טיפוס, הגזר את קורת שיווי המשקל, הפלפל המפותל – מגלשה. הם אוספים את הירקות – אחד בכל יום בשבוע – עד לסוף הספר, שם הם עושים מהם סלט טעים. כל כך טעים, שגם לפעוטה שלכם, לא תאמינו, יתחשק לטעום ממנו.

הספר, שנכתב במקור לבתה של אסנת לפני 15 שנה התגלה במקרה בתיק שכוח, ונגאל משתיקתו. אסנת הציעה לבתה, מטר, לאייר את הספר, והתוצאה מלאת חן, יצירתיות ויופי.

ללקק את האצבעות, ולא רק מהסלט!

אל המחברת: osnatgoaz@poprite.co.il אל פרטים נוספים על הספר ומה שמאחוריו. מחיר – 74 ₪, אבל בשבילכם המחברת תסתפק בפחות…

**

  נשיקה איטלקית/ אדריאנה טריג’יאני/ ידיעות ספרים – לחובבי מלודרמות

קראה והתרשמה: אורית אושר *

לפעמים אני מודדת נעליים בחנות. לא בדיוק הסגנון שלי, אבל משהו בכל זאת מושך בהן. לא. מגושמות מדי. אבל אני צריכה נעליים מהסוג הזה. אולי בכל זאת. מנסה אותן קצת ברחבי החנות. קונה. נועלת אותן פה ושם ומתרגלת. לא הנעליים הכי נוחות שלי, אבל לא רעות. יש להן איכויות מסוימות. זו הייתה התחושה שלי עם הספר הזה.

ניכר שהסופרת ערכה מחקר מעמיק על התקופה ועל האוכלוסיות שהיא מתארת, מהגרים איטלקים באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. אנו נחשפים לקורותיה של משפחה ענפה אחת על שלל דמויותיה וגם כאלו המקיפות אותה, ובפרט הבחור הצעיר ניקי. הסופרת פורשת יפה אם כי לפעמים באופן מכביד את הדילמות של הדמויות, שהן למעשה אוניברסליות, הקשורות במקום עבודה, במרדף אחר הגשמת חלומות, באהבות, בנאמנות למשפחה, ביתמות וברבדים נוספים. אפשר לומר שהיצירה הזו היא אופרת סבון למתקדמים. מבחינתי היא הייתה קלה יותר לעיכול בתור סדרה או סרט. צריך קצת זמן כדי לצלול אליה, אבל כשמצליחים, אפשר ליהנות משלל גוני האוקיינוס על בעלי החיים והצמחייה שבו, בתנאי שלא מאבדים את הידיים ואת הרגליים בגודש הפרטים.

בכריכה האחורית מתוארת עלילת הספר כ”סאגה משפחתית רחבת יריעה, גדושת דרמה, פסטה, יין, צחוק ודמע”. העלילה עצמה מתרחשת בדרום פילדלפיה, 1949. דומיניק פָּלָציני ובניו נהנים מהשגשוג הכלכלי שבא בעקבות המלחמה. חברת המוניות המשפחתית משגשגת, הבנים חיים כולם בבית המשפחה הגדול וכבר יש נכדים בדרך. זה שנים לא מעטות שריב נושן בין דומיניק ואחיו מייק מעיב כצל עכור מעל המשפחה האיטלקית-אמריקאית. השניים אינם מדברים זה עם זה מטוב ועד רע, וליתר ביטחון גם גרים בקצוות שונים של העיר.

ניקי קסטונֶה, האחיין היתום שחי עם המשפחה כבן לכל דבר, עובד בעסק כנהג מונית ומתגורר במרתף בבית הדודים. איש אינו יודע שבלילות הוא עובד כפועל במה בתיאטרון מקומי וחולם להיות שחקן. זה שמונה שנים שהוא מאורס לפיצ’י דה פינו אבל מתקשה לעשות את הצעד הבא, כלומר להתחתן עם פיצ’י, לעזוב את מרתף הדודים ולצאת לחיים עצמאיים.

לא אחת הסופרת מתבלת בתובנות ובתיאורים חביבים: “לא משנה כמה אדם מזדקן, הילד שהיה ממשיך לנמנם בו…”; “הצער הצמיח ענפים סבוכים של חרטה, חוסר תקווה ופחד סביב לבו מאז היום שבו מתה אמו.”; “רבים עזבו את דרום פילדלפיה כדי להצליח בגדול, וחלק נעלמו וירדו בפתח הניקוז, אבל ניקי שם פקק, מילא את האמבט בג’ין וצף למעלה…”.

התרגום או לפחות עריכת התרגום לקויים מאוד. לא נעשה מאמץ מספיק לדייק ולהעביר ניואנסים. למשל, “השיעור נלמד ממקום של ניסיון”. בנוסף הספר הזה מוכיח את טענתי שאין לקרוא כריכות אחוריות, התיאור שם פשוט חוטא לספר.

בשורה התחתונה לדעתי הספר מתאים לחובבי מלודרמות קלילות ולמי שיש לו סבלנות וזמן לשקוע באחת כזאת. ורצוי בשפת המקור, אנגלית. לפחות עבור אלה שבדרך-כלל מכירים את מלחמת העולם השנייה מזווית מאוד מסוימת, זה יכול לפקוח עוד קצת את העיניים.

הוצאת ידיעות ספרים 2018, 511 עמ’     ( *הכותבת היא עורכת ספרותית)

**

“השיבה” /ד”ר דוב גונן/ ספרי צמרת – אקשן בשחור לבן

  העובדה שהספר שלפני הוא ספרו הרביעי של ד”ר דב גונן, קצין צה”ל בעברו ומדריך טיולים לארצות סקנדינביה, בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית ומרצה לשעבר בתחום התיירות בשלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל, עושה עלי, כמו על קוראים אחרים, רושם רב.

מי שמחפש עלילה מותחת, אקשן טלנובלי בשחור/לבן, שבו הגיבורים הם חזקים ויפים, או מכוערים ורשעים, אולי ייהנה לקרוא את הספר. אצלי, למרבה הצער, הרושם המלווה לכל התארים של הסופר התפוגג לחלוטין בעת קריאתו.

הקריאה האהובה עלי היא קריאה ששואבת אותי פנימה, אל תוך הספר. אני אוהב את המורכבות, אותה מורכבות שרק על פניה נראית פשוטה. אני אוהב דימויים ותיאורים, אני אוהב דמויות שיש בהם רבדים ועומק, אני אוהב שהסופר מצליח להלביש על העלילה, שהיא רק שלד, כן, שרירים ועור, שומן ורקמות חיות, שהן כל מה שמניתי קודם, בתוספת תובנות ועוד…

את כל זה לא קיבלתי בספרו של דוב גונן. לעומת זאת, קיבלתי עלילה שאותה ניתן לסכם כך: “הוא היה בטוח שהיא נהרגה בפעולה הרואית כאשר זינקה ממרומי סלע אל תוך הפיורד, גורפת איתה לתהום מנהיג נאצי מקומי ואביו. אבל לאחר שנים רבות מגיעה השמועה כי צמד ניצולים שרד את הנפילה והם פונו לבית חולים. אור יוצא למסע בצפון נורבגיה כדי לבדוק אם אכן רעייתו בין הניצולים. בדרכו הוא נבלם על ידי כנופייתו של האויב הקדום שלו, שמנסה למנוע ממנו להגיע אל האמת המטרידה. ”

אור מצפין עד הכף הצפוני כדי לאתר את המנהיג הנאצי. כאשר אור מגיע אל האמת, הוא פוגש יכולות מדהימות של האויב שלו אשר מוותר על הכוונות הפוליטיות ומגייס צוות מדענים גדול לפיתוח יכולות טיסה לחלל, ובכלל זה בניית מנוע פיתול המסוגל להתגבר על זמן ומרחב. הטיסה עשויה לפגוע במהלך סיבובו של כדור הארץ סביב השמש. אור נתפס על ידי אויביו ורק בזכות התערבות של לוחמת סמויה הוא ניצל ממוות ודאי. הם נמלטים מהאתר תוך כדי שיבוש מהלך הטיסה וממשיכים לאזור שפיצברגן כדי לחפש את האישה האובדת, ושם מחכה לו הפתעת חייו.”

למזלו של הקורא, יש בספר תיאורים גיאוגרפיים של אתרי נוף בסקנדינביה, ואלה לבדם עושים חשק לבקר שם, אולי בהדרכתו של ד”ר דוב גונן.

**

  פסיכית/ עידו אייזן/ הוצאת “אומנות נכחדת” – לא “רומן רומנטי”

עידו אייזן הרענני, המעיד על עצמו בעטיפת הספר שהוא “שנון במחלוקת ומהורהר בנפשו”, כותב על הרפתקאותיו המיניות והרומנטיות, בעיקר עם שתי נשים, בגילוי לב מפתיע-עד-מביך. החשיפה הספרותית, עם זאת, עושה טוב לספר, שניתן לקרוא אותו לא רק כסיפור דמיוני, אלא גם כמסמך אמיתי המעביר תמונת מצב של ישראלים צעירים, עירוניים ומשכילים, המחפשים את עצמם דרך מיטות בני ובנות הזוג שלהן.

הספר כתוב בגוף ראשון ואין בו כמעט קפיצות בזמן. עלילתו מתרחשת, עקב בצד אגודל, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, תוך תיאור מפורט של חווית הדמות הראשית, איש הייטק (רענני?) המנסה לשכוח אהבה גדולה שהיתה לו עם רונית, הפסיכולוגית הצמודה שלו, גרושה עם ילדה, דרך אהבה חדשה ושמה שירה, טבעונית מעשנת בעלת הרגלים מעצבנים וכושר מיני לא רע. שילוב קטלני, לפחות מבחינתו של הגיבור.

לטעמי, זו איננה יצירת מופת, אבל היא נקראת בעניין, ומזכירה בעיקר הצצה אל יומן אישי, או בלוג חושפני באחד מהאתרים המתאימים לכך, שנכתב על ידי הסופר, שמזגזג כל העת בין מה שאינו סובל-עד-שונא, ובין העובדה שהוא מתמיד לעשות את מה שעושה לו רע, כשהוא נכנע ליצריו.

**

  לילדים: סיפורים לפני השינה לילדות מורדות 2/ א. קוואלו וא. פאווילי/ הוצאת כתר – אלבום מתנה לילדות בת-מצווה.

ספר במתכונת אלבומית, מעוצב היטב ומתורגם מאנגלית, ובו סיפוריהן של עשרות נשים פורצות דרך. בספר 200 ע”מ, וכל סיפור תופס עמוד ומולו איור של הגיבורה. סה”כ 100 דמויות מופת של נשים, חלקן מפורסמות מאד והאחרות מעניינות מאד.

זהו ספר “היסטוריה” עכשווי המוקדש לנשים ש”הגיעו לזה”. ומהו ה”זה” הגדול – לעיתים זה פרסום עולמי, בזכות שירה, משחק או אמנות אחרת. לעיתים – בזכות פעילות חברתית, ספרותית או פוליטית.

וכך שוכנת אנגלה מרקל, ראמ”ש גרמניה, בצד ביונסה, נדיה קומנאץ’ האתלטית בצד מאטה הארי, המרגלת. כולן נשים, כולן “מפורסמות”. בהחלט יש סיבה לקנא בהן, במיוחד אם את ילדה החיה בתוך הסלולארי וחלומך הגדול ביותר הוא… ובכן… להתפרסם, כמובן.

מלבד קורות חיים וטקסט אינפורמטיבי קצר על כל אחת מגיבורות הספר, יש בכל סיפור גם פיסת מידע רכילותית מעוררת עניין בתחילתו. למשל: “פעם היתה ילדה שרצתה להיות בלשית. שמה היה סוניה” – כך על סוניה סוטומאיור, שופטת בית המשפט העליון הלטינית הראשונה בארה”ב. תודו שלא ידעתם. גם אני לא.

**

  צערו העתיק של הירח/ נעמה דעי/ הוצאת עם עובד – בין תאונה לאמונה

דרך כתיבת הספר הזכירה לי תרגיל שאני נותן, מדי פעם, בסדנאות הכתיבה שלי: “כתוב סיפור אחד מנקודות מבטיהם של כמה דמויות המשתתפות בעלילה”. זוהי בדיוק הדרך שבה נכתב הספר, וגם נעמה דעי, הכותבת, מקבלת ציון גבוה כמי שמצליחה לשכנע את הקורא בקולות האותנטיים והשונים של הגיבורים בעלילה, שעל פניה נראית פשוטה, אולם היא בהחלט מורכבת ונפתלה.

מקריאת דפיו הראשונים של הרומן דומה שהסוף כמעט ידוע: מקום ההתרחשות הוא בית חולים, היכן שנמצאת מיטתו של אריאל, שנפצע קשה בתאונת דרכים עת רכב על אופנוע. אריאל הוא גם דתי, גם לאומי ובקיצור –  מתנחל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד”ליים.

הסיפור עוקב, בעצם, אחר תהליך החלמתו של הפצוע הקשה, כפי שהדמויות שהיו קשורות בו ובחייו חוות אותו.

נעמה מצליחה להעביר בספר, מלבד עלילה, גם תובנה פילוסופית חשובה: ישנם בינינו אנשים מקוריים, היוצרים אנרגיה שקורנת מהם ומשפיעה על אחרים. אלה הן דמויות מסוג “שמש”. אחרים, הדומים יותר לירח, ניחונו, לצערם, ביכולת פחותה יותר – האנרגיה שהם מקרינים היא אנרגיה שהוקרנה עליהם על ידי דמות אחרת שממנה הם הושפעו, ממש כפי שהירח מקבל את האור שהוא משליך מגופו מהשמש, ועל כך צערו העתיק.

הספר עוסק גם בשאלת האמונה ומקומה בחיים האנושיים. הקורא, בין אם הוא חילוני או אדם מאמין, הוא נציג של בני המין האנושי, שמוצאים ברובם מפלט ואושר באמונה הדתית. שי, אחת הדמויות החילוניות בספר, ספק שואלת ספק קובעת, בשיחתה עם אריאל ואיתן אחיו: “אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?” ומתכוונת לשלמות הנדרשת מאדם בקשר לאמונתו. בחוכמתה, היא מנסה לשכנע אותם שלכל אחד קיימת הזכות לטעות. גם לאדם מאמין.

**

  געגוע בין השורות/ אלמוג בר/ ספרי ניב – לבה השבור של אלמוג

יש לאלמוג, כך אני מבין, עדת מעריצים בפייסבוק, שעוקבת בעירנות ובנאמנות אחר הבלוגים שהיא מפרסמת זו עת רבה. אני מניח שקל להתרשם מבלוג העוסק בבגידתם של הגברים, באהבה נכזבת ובמציאות שבה אחרי המפגש במיטה, בן הזוג החדש נעלם לבלי שוב – נושא מרכזי ומתסכל בחייהן של נשים צעירות בתרבות המערבית.

זהו ספרה השני של אלמוג, ולפי שם ספרה הראשון “שתי פרדות וחצי”, הנושא נשאר אותו נושא. ובכן, הנושא הוא באמת אותו הנושא, ובין שלל הכותרות של הפוסטים, המסודרים בספר ואורכם הממוצע עמוד וחצי, נכללים נושאים כמו: כשאלכוהול פוגש רגשות, תובנות של שכחה, טובה בלהיות לבד, כשקורה לך משהו עצוב, לאן ממשיכים מכאן, זה שלקח אותך ממני, בחורה להחלפה ועוד ועוד…

בכל סיפור יש גרעין עלילתי קצר, אבל עיקרו של הסיפור – התובנה שהוא מספק. משהו כמו: אם עוד לא למדת שלא להאמין להבטחות של גבר – בדייט הבא תקבלי שיעור נוסף. או, כפי שהיא מנסחת את זה בסיפור “החלטות שבלב” – ואני מביא כאן את כל הסיפור: “לפני שאתה מחליט שיש לך הכוח לקום וללכת, תוודא שיש לך הכוח לא לחזור”…

אלמוג מתוארת, ב”וויקיפדיה”, כסופרת ישראלית, ששני ספריה היו לרבי-מכר. את ספרה הראשון “שתי פרדות וחצי” הוציאה לאור בגיל 22, ואת ספרה השני “געגוע בין השורות” שנתיים אחר כך בגיל 24. עוד, מצויין בגוגל, כי שני ספרייה של אלמוג היו רבי מכר.

**

  הדברים שאיבדנו באש/ מריאנה אנריקס/ הוצאת עם עובד – סיפורי אימה, מעבר לפינה

מריאנה אנריקס מתבלת בסיפוריה המצמררים מציאות מאיימת ודמיון מזוויע, הלקוחים בעיקר משולי החברה הארגנטינאית. מתאים לבעלי קיבה חזקה.

התרשמה וכתבה: אורית אושר *

קובץ ובו 12 סיפורים קצרים ומזעזעים. כל סיפור מחריד בדרכו, והנורא הוא שהרבה מהתופעות ומהתיאורים נאמנים למציאות הקשה בדרום אמריקה, המוכרת לי לפחות בעיקר בתיווך התקשורת ותעשיית הסרטים. הסיפורים ענייניים, פשוטים לכאורה, אין בהם כמעט מילים מיותרות, דימויים ומטאפורות. הם מסקרנים, ולא אחת משאירים את הקורא תמה. אין בהם חנופה ומאמץ.

ברוב הסיפורים הדמות המרכזית היא אישה שעדה לדבר מה משונה או מזוויע או שחווה דבר כזה בעצמה. בלי התנצלויות או הסתייגויות מתוארות דמויות מוזרות או במצב קשה מנשוא, ויש בהן נערות, צעירים, ילדים ותינוקות, בדרך כלל רחוקים מלהיות בריאים ושלמים. אם אתם מתעניינים במחלות נפש, ויש לכם לב בריא וקיבה איתנה, תוכלו להתמודד עם זה. הסיפור הכי פחות מזוויע הוא לטעמי גם הכי פחות טוב (“קורי עכביש”).

טעימות על קצה המזלג מכמה מהסיפורים: נשים שמעלות את עצמן על המוקד אך דואגות להישאר בחיים, עובדת סוציאלית משוכנעת שרואה ילד כבול אצל שכנה – סיפור שמתובל בתיאורי גופות ילדים, בחור שמסתגר ומתקשר רק דרך צ’טים, בחורה שמטפחת גולגולת בתור חברה, תובעת בשכונת עוני מסוכנת שמנסה לפענח חשד לרצח, גמד שרוצח תינוקות וחוזר בתור רוח רפאים ועוד. הסיפורים בוודאי הצריכו מידת מה של דמיון, אבל סביר להניח שעבודתה של הסופרת כעיתונאית סייעה לה גם היא בהיכרות עם זוועות מעין אלו.

הכריכה יפה והולמת. העריכה הלשונית טובה מאוד על פי רוב.

לסיכום, אי-אפשר לצפות מהקורא ש”ייהנה” מהספר הזה בגלל תכניו הנוראים המובאים כבדרך אגב. ובכל זאת יש בו משהו, צוהר לעולם שכולנו מתורגלים בלשכוח, עולם המבצבץ מבעד לדמויות ההזויות ולקורותיהן הנוראות. הספר פותח צוהר לעולם נורא המתקיים לצידנו ובתקופתינו. הספר קשה, ורק בזכות היותו קולח כל-כך, יכולתי להמשיך לקרוא אותו. אם אתם זקוקים לספר שיגרום לכם להבין כמה טוב אתם חיים, זה הספר. אם אתם לא מצטיינים בחוסן נפשי, הוא לא בשבילכם.  

מריאנה אנריקס (בואנוס איירס, 1973) היא סופרת ועיתונאית. אנריקס למדה תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה הלאומית בלה פלאטה. היא עורכת המשנה של “רדאר”, מוסף תרבות ידוע.

אורית אושר היא עורכת לשונית.

 **

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *