“דוניא”/ עודה בשאראת/ עם עובד – בין הדמויות, העלילה וההיסטוריה
ויקי תומר קראה את “דוניא” עד תומו, ואיכשהו, במהלך הקריאה, התחלפה התלהבותה מהספר בעייפות-מה. ובכל זאת, היא אהבה את העלילה הקולחת, העשירה בתיאורים, שלעיתים עוררו בה רצון להעמיק חקר ב”ויקיפדיה” כדי להכיר יותר את התקופה המדוברת.
הספר “דוניא” מתחיל בסערה. בחמשת הדפים הראשונים מפגיש אותנו עודה בשאראת, הסופר, עם מי שחשבתי שתהיה גיבורת העלילה, שהרי על שמה נקרא הספר. אך הוא בוחר להעלימה במהירות, ובמעבר חד הוא מפנה את המיקוד אל מספר דמויות ואל הסיפור המיוחד הנלווה לכל אחת מהן, תוך שאנו מתוודעים אל חיי קהילה בעיירה ערבית.
בעיירה הממוקמת בצפון הארץ נעלמת יום אחד אישה צעירה ושמה דוּניא. היעלמותה מטלטלת את העיירה, בני משפחתה, שכנים ומכרים מתגייסים לחיפושים אחריה, אך מלבד גילויים של רוח התנדבות אזרחית חדשה, המאמץ אינו מעלה דבר.
תוך כדי כך אנו מתוודעים אל קורותיהם של כמה מתושבי המקום מאז מלחמת 48′, שאז גורשו מכפרם ולא הורשו לשוב אליו. הפסיפס המורכב של חיי שלושה דורות של ערבים במדינת ישראל מתגלה לנו דרך גיבורי הספר: הם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם המצוקה הנפשית והכלכלית בעקבות אבדן הבית והרכוש, וממשיכים, כל אחד בדרכו, לחיות את חייהם, מקימים משפחות ונולדים להם ילדים.
התיאורים מפורטים וקצב האירועים טוב בשלב זה של הספר: אנחנו למדים על גוונים שונים בחברה הערבית, על ההבדלים בין המבוגרים והצעירים הן מבחינה תרבותית ערבית והן ביחסם לשלטון הישראלי: עודה מתאר את התנהגותם הכנועה של זקני העיירה, אלה הרוצים לשמור על המסורת, על כבוד המשפחה ועל השקט היומיומי מול הממשל. לעומתם, הצעירים חסרי מנוח מטבעם והם מחפשים את זהותם בדרכים שונות: יש הלומדים, יש המחפשים עיסוקים שייקחו אותם הרחק מהעיירה ויש מי שמתמרדים נגד המשפחה או נגד הממשל, הכובש הציוני.
גם מקומם של משתפי הפעולה לא נפקד ואיתם מתואר עולם מסועף של עסקנות פוליטית ופגישות מקח וממכר שמתנהלות תוך כדי אירוח במיטב המסורת הערבית. וכך למרות שמהר מאוד נעלמה דוניא, מצאתי את העלילה מתפתחת באופן קולח ועשיר בתיאורים שאפשרו לי לדמיין ללא קושי את סצנות האירועים ואת הדמויות המשחקות בהם. לעיתים אפילו עלה בי הרצון לעצור את הקריאה ולהעמיק בספרי ההיסטוריה כדי לדעת אפילו יותר על התקופה.
אלא, שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התעייפתי. אולי היה זה ריבוי התיאורים, או שמא ריבוי הדמויות והמעברים ביניהן – כאילו עודה יוצר סיפור בתוך סיפור שלא הצליחו לסקרן אותי כפי שהם בפני עצמם. נוכחתי שאני מצפה לראות כיצד ומתי יפגשו הדמויות ופחות סבלנית לקרוא על הדרך לשם. וכשכבר נתקלו זו בזו, לא היו אלה אירועים משמעותיים שהיתה בהם מספיק דרמה כדי לשמר את סקרנותי.
עם סיום הקריאה לא הבנתי מדוע החליט עודה בשאראת על השם “דוניא”: דוניא היא רק אחת מהדמויות ולדעתי לאו דווקא המיוחדת או המעניינת שביניהן.
סיימתי את הקריאה בהנאה פחותה מזו שליוותה אותי תחילתו.
**
חכמת האדישות/מארק מנסון/הוצאת אור עם
רומי בת ה- 16 קראה את כל 176 עמודי הספר בסבלנות, וכשסיימה אמרה: היו פה כמה דוגמאות טובות, שאפשר לקחת אותן לחיים האמיתיים. אנחנו בהחלט מתאמצים מדי, לעיתים, לעשות רושם, בשעה שדווקא ספק-התעלמות יכולה להועיל הרבה יותר.
וזהו הספר: מדריך לכל מי שלא יודע “לשים זין”, ובמקום זאת, ברוב חנוניותו, הוא מתעקש לנסות חזק מדי. זה נכון לגבי הצורך לעשות רושם על בחורה, או ההיפך, זה נכון בכיתה, זה נכון בצבא וזה נכון כשמחפשים עבודה. סודה של ה”קוליות”, נעלם וחמקמק. הסופר, המרבה לתאר איך דווקא אדישות, לעיתים כפויה ומלאכותית, עשתה בשבילו את העבודה טוב יותר מאשר השתדלות מוגזמת, מנסה לתת את התשובה. כתוב כמדריך שכל תיכוניסט יכול להתחבר אליו, כחלק מהלקח שעליו לקחת אתו הלאה, לחיים.
“כוח עמידה, אושר וחירות נובעים מן הידיעה אילו דברים בחייך ראויים שתרגיש אכפתיות כלפיהם – ועוד יותר חשוב, מה לא ראוי לאכפתיות. הספר בעל המעוף, הפילוסופי והמעשי הזה יקנה לקוראיו את החוכמה להיות מסוגלים לעשות את הדבר הזה בדיוק.”
ריאן הולידיי, מחבר
**
נשיקה איטלקית/ אדריאנה טריג’יאני/ ידיעות ספרים – לחובבי מלודרמות
קראה והתרשמה: אורית אושר *
לפעמים אני מודדת נעליים בחנות. לא בדיוק הסגנון שלי, אבל משהו בכל זאת מושך בהן. לא. מגושמות מדי. אבל אני צריכה נעליים מהסוג הזה. אולי בכל זאת. מנסה אותן קצת ברחבי החנות. קונה. נועלת אותן פה ושם ומתרגלת. לא הנעליים הכי נוחות שלי, אבל לא רעות. יש להן איכויות מסוימות. זו הייתה התחושה שלי עם הספר הזה.
ניכר שהסופרת ערכה מחקר מעמיק על התקופה ועל האוכלוסיות שהיא מתארת, מהגרים איטלקים באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. אנו נחשפים לקורותיה של משפחה ענפה אחת על שלל דמויותיה וגם כאלו המקיפות אותה, ובפרט הבחור הצעיר ניקי. הסופרת פורשת יפה אם כי לפעמים באופן מכביד את הדילמות של הדמויות, שהן למעשה אוניברסליות, הקשורות במקום עבודה, במרדף אחר הגשמת חלומות, באהבות, בנאמנות למשפחה, ביתמות וברבדים נוספים. אפשר לומר שהיצירה הזו היא אופרת סבון למתקדמים. מבחינתי היא הייתה קלה יותר לעיכול בתור סדרה או סרט. צריך קצת זמן כדי לצלול אליה, אבל כשמצליחים, אפשר ליהנות משלל גוני האוקיינוס על בעלי החיים והצמחייה שבו, בתנאי שלא מאבדים את הידיים ואת הרגליים בגודש הפרטים.
בכריכה האחורית מתוארת עלילת הספר כ”סאגה משפחתית רחבת יריעה, גדושת דרמה, פסטה, יין, צחוק ודמע”. העלילה עצמה מתרחשת בדרום פילדלפיה, 1949. דומיניק פָּלָציני ובניו נהנים מהשגשוג הכלכלי שבא בעקבות המלחמה. חברת המוניות המשפחתית משגשגת, הבנים חיים כולם בבית המשפחה הגדול וכבר יש נכדים בדרך. זה שנים לא מעטות שריב נושן בין דומיניק ואחיו מייק מעיב כצל עכור מעל המשפחה האיטלקית-אמריקאית. השניים אינם מדברים זה עם זה מטוב ועד רע, וליתר ביטחון גם גרים בקצוות שונים של העיר.
ניקי קסטונֶה, האחיין היתום שחי עם המשפחה כבן לכל דבר, עובד בעסק כנהג מונית ומתגורר במרתף בבית הדודים. איש אינו יודע שבלילות הוא עובד כפועל במה בתיאטרון מקומי וחולם להיות שחקן. זה שמונה שנים שהוא מאורס לפיצ’י דה פינו אבל מתקשה לעשות את הצעד הבא, כלומר להתחתן עם פיצ’י, לעזוב את מרתף הדודים ולצאת לחיים עצמאיים.
לא אחת הסופרת מתבלת בתובנות ובתיאורים חביבים: “לא משנה כמה אדם מזדקן, הילד שהיה ממשיך לנמנם בו…”; “הצער הצמיח ענפים סבוכים של חרטה, חוסר תקווה ופחד סביב לבו מאז היום שבו מתה אמו.”; “רבים עזבו את דרום פילדלפיה כדי להצליח בגדול, וחלק נעלמו וירדו בפתח הניקוז, אבל ניקי שם פקק, מילא את האמבט בג’ין וצף למעלה…”.
התרגום או לפחות עריכת התרגום לקויים מאוד. לא נעשה מאמץ מספיק לדייק ולהעביר ניואנסים. למשל, “השיעור נלמד ממקום של ניסיון”. בנוסף הספר הזה מוכיח את טענתי שאין לקרוא כריכות אחוריות, התיאור שם פשוט חוטא לספר.
בשורה התחתונה לדעתי הספר מתאים לחובבי מלודרמות קלילות ולמי שיש לו סבלנות וזמן לשקוע באחת כזאת. ורצוי בשפת המקור, אנגלית. לפחות עבור אלה שבדרך-כלל מכירים את מלחמת העולם השנייה מזווית מאוד מסוימת, זה יכול לפקוח עוד קצת את העיניים.
הוצאת ידיעות ספרים 2018, 511 עמ’ ( *הכותבת היא עורכת ספרותית)
**
“השיבה” /ד”ר דוב גונן/ ספרי צמרת – אקשן בשחור לבן
העובדה שהספר שלפני הוא ספרו הרביעי של ד”ר דב גונן, קצין צה”ל בעברו ומדריך טיולים לארצות סקנדינביה, בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית ומרצה לשעבר בתחום התיירות בשלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל, עושה עלי, כמו על קוראים אחרים, רושם רב.
מי שמחפש עלילה מותחת, אקשן טלנובלי בשחור/לבן, שבו הגיבורים הם חזקים ויפים, או מכוערים ורשעים, אולי ייהנה לקרוא את הספר. אצלי, למרבה הצער, הרושם המלווה לכל התארים של הסופר התפוגג לחלוטין בעת קריאתו.
הקריאה האהובה עלי היא קריאה ששואבת אותי פנימה, אל תוך הספר. אני אוהב את המורכבות, אותה מורכבות שרק על פניה נראית פשוטה. אני אוהב דימויים ותיאורים, אני אוהב דמויות שיש בהם רבדים ועומק, אני אוהב שהסופר מצליח להלביש על העלילה, שהיא רק שלד, כן, שרירים ועור, שומן ורקמות חיות, שהן כל מה שמניתי קודם, בתוספת תובנות ועוד…
את כל זה לא קיבלתי בספרו של דוב גונן. לעומת זאת, קיבלתי עלילה שאותה ניתן לסכם כך: “הוא היה בטוח שהיא נהרגה בפעולה הרואית כאשר זינקה ממרומי סלע אל תוך הפיורד, גורפת איתה לתהום מנהיג נאצי מקומי ואביו. אבל לאחר שנים רבות מגיעה השמועה כי צמד ניצולים שרד את הנפילה והם פונו לבית חולים. אור יוצא למסע בצפון נורבגיה כדי לבדוק אם אכן רעייתו בין הניצולים. בדרכו הוא נבלם על ידי כנופייתו של האויב הקדום שלו, שמנסה למנוע ממנו להגיע אל האמת המטרידה. ”
אור מצפין עד הכף הצפוני כדי לאתר את המנהיג הנאצי. כאשר אור מגיע אל האמת, הוא פוגש יכולות מדהימות של האויב שלו אשר מוותר על הכוונות הפוליטיות ומגייס צוות מדענים גדול לפיתוח יכולות טיסה לחלל, ובכלל זה בניית מנוע פיתול המסוגל להתגבר על זמן ומרחב. הטיסה עשויה לפגוע במהלך סיבובו של כדור הארץ סביב השמש. אור נתפס על ידי אויביו ורק בזכות התערבות של לוחמת סמויה הוא ניצל ממוות ודאי. הם נמלטים מהאתר תוך כדי שיבוש מהלך הטיסה וממשיכים לאזור שפיצברגן כדי לחפש את האישה האובדת, ושם מחכה לו הפתעת חייו.”
למזלו של הקורא, יש בספר תיאורים גיאוגרפיים של אתרי נוף בסקנדינביה, ואלה לבדם עושים חשק לבקר שם, אולי בהדרכתו של ד”ר דוב גונן.
**
פסיכית/ עידו אייזן/ הוצאת “אומנות נכחדת” – לא “רומן רומנטי”
עידו אייזן הרענני, המעיד על עצמו בעטיפת הספר שהוא “שנון במחלוקת ומהורהר בנפשו”, כותב על הרפתקאותיו המיניות והרומנטיות, בעיקר עם שתי נשים, בגילוי לב מפתיע-עד-מביך. החשיפה הספרותית, עם זאת, עושה טוב לספר, שניתן לקרוא אותו לא רק כסיפור דמיוני, אלא גם כמסמך אמיתי המעביר תמונת מצב של ישראלים צעירים, עירוניים ומשכילים, המחפשים את עצמם דרך מיטות בני ובנות הזוג שלהן.
הספר כתוב בגוף ראשון ואין בו כמעט קפיצות בזמן. עלילתו מתרחשת, עקב בצד אגודל, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, תוך תיאור מפורט של חווית הדמות הראשית, איש הייטק (רענני?) המנסה לשכוח אהבה גדולה שהיתה לו עם רונית, הפסיכולוגית הצמודה שלו, גרושה עם ילדה, דרך אהבה חדשה ושמה שירה, טבעונית מעשנת בעלת הרגלים מעצבנים וכושר מיני לא רע. שילוב קטלני, לפחות מבחינתו של הגיבור.
לטעמי, זו איננה יצירת מופת, אבל היא נקראת בעניין, ומזכירה בעיקר הצצה אל יומן אישי, או בלוג חושפני באחד מהאתרים המתאימים לכך, שנכתב על ידי הסופר, שמזגזג כל העת בין מה שאינו סובל-עד-שונא, ובין העובדה שהוא מתמיד לעשות את מה שעושה לו רע, כשהוא נכנע ליצריו.
**
צערו העתיק של הירח/ נעמה דעי/ הוצאת עם עובד – בין תאונה לאמונה
דרך כתיבת הספר הזכירה לי תרגיל שאני נותן, מדי פעם, בסדנאות הכתיבה שלי: “כתוב סיפור אחד מנקודות מבטיהם של כמה דמויות המשתתפות בעלילה”. זוהי בדיוק הדרך שבה נכתב הספר, וגם נעמה דעי, הכותבת, מקבלת ציון גבוה כמי שמצליחה לשכנע את הקורא בקולות האותנטיים והשונים של הגיבורים בעלילה, שעל פניה נראית פשוטה, אולם היא בהחלט מורכבת ונפתלה.
מקריאת דפיו הראשונים של הרומן דומה שהסוף כמעט ידוע: מקום ההתרחשות הוא בית חולים, היכן שנמצאת מיטתו של אריאל, שנפצע קשה בתאונת דרכים עת רכב על אופנוע. אריאל הוא גם דתי, גם לאומי ובקיצור – מתנחל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד”ליים.
הסיפור עוקב, בעצם, אחר תהליך החלמתו של הפצוע הקשה, כפי שהדמויות שהיו קשורות בו ובחייו חוות אותו.
נעמה מצליחה להעביר בספר, מלבד עלילה, גם תובנה פילוסופית חשובה: ישנם בינינו אנשים מקוריים, היוצרים אנרגיה שקורנת מהם ומשפיעה על אחרים. אלה הן דמויות מסוג “שמש”. אחרים, הדומים יותר לירח, ניחונו, לצערם, ביכולת פחותה יותר – האנרגיה שהם מקרינים היא אנרגיה שהוקרנה עליהם על ידי דמות אחרת שממנה הם הושפעו, ממש כפי שהירח מקבל את האור שהוא משליך מגופו מהשמש, ועל כך צערו העתיק.
הספר עוסק גם בשאלת האמונה ומקומה בחיים האנושיים. הקורא, בין אם הוא חילוני או אדם מאמין, הוא נציג של בני המין האנושי, שמוצאים ברובם מפלט ואושר באמונה הדתית. שי, אחת הדמויות החילוניות בספר, ספק שואלת ספק קובעת, בשיחתה עם אריאל ואיתן אחיו: “אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?” ומתכוונת לשלמות הנדרשת מאדם בקשר לאמונתו. בחוכמתה, היא מנסה לשכנע אותם שלכל אחד קיימת הזכות לטעות. גם לאדם מאמין.
**
געגוע בין השורות/ אלמוג בר/ ספרי ניב – לבה השבור של אלמוג
יש לאלמוג, כך אני מבין, עדת מעריצים בפייסבוק, שעוקבת בעירנות ובנאמנות אחר הבלוגים שהיא מפרסמת זו עת רבה. אני מניח שקל להתרשם מבלוג העוסק בבגידתם של הגברים, באהבה נכזבת ובמציאות שבה אחרי המפגש במיטה, בן הזוג החדש נעלם לבלי שוב – נושא מרכזי ומתסכל בחייהן של נשים צעירות בתרבות המערבית.
זהו ספרה השני של אלמוג, ולפי שם ספרה הראשון “שתי פרדות וחצי”, הנושא נשאר אותו נושא. ובכן, הנושא הוא באמת אותו הנושא, ובין שלל הכותרות של הפוסטים, המסודרים בספר ואורכם הממוצע עמוד וחצי, נכללים נושאים כמו: כשאלכוהול פוגש רגשות, תובנות של שכחה, טובה בלהיות לבד, כשקורה לך משהו עצוב, לאן ממשיכים מכאן, זה שלקח אותך ממני, בחורה להחלפה ועוד ועוד…
בכל סיפור יש גרעין עלילתי קצר, אבל עיקרו של הסיפור – התובנה שהוא מספק. משהו כמו: אם עוד לא למדת שלא להאמין להבטחות של גבר – בדייט הבא תקבלי שיעור נוסף. או, כפי שהיא מנסחת את זה בסיפור “החלטות שבלב” – ואני מביא כאן את כל הסיפור: “לפני שאתה מחליט שיש לך הכוח לקום וללכת, תוודא שיש לך הכוח לא לחזור”…
אלמוג מתוארת, ב”וויקיפדיה”, כסופרת ישראלית, ששני ספריה היו לרבי-מכר. את ספרה הראשון “שתי פרדות וחצי” הוציאה לאור בגיל 22, ואת ספרה השני “געגוע בין השורות” שנתיים אחר כך בגיל 24. עוד, מצויין בגוגל, כי שני ספרייה של אלמוג היו רבי מכר.
**
הדברים שאיבדנו באש/ מריאנה אנריקס/ הוצאת עם עובד – סיפורי אימה, מעבר לפינה
מריאנה אנריקס מתבלת בסיפוריה המצמררים מציאות מאיימת ודמיון מזוויע, הלקוחים בעיקר משולי החברה הארגנטינאית. מתאים לבעלי קיבה חזקה.
התרשמה וכתבה: אורית אושר *
קובץ ובו 12 סיפורים קצרים ומזעזעים. כל סיפור מחריד בדרכו, והנורא הוא שהרבה מהתופעות ומהתיאורים נאמנים למציאות הקשה בדרום אמריקה, המוכרת לי לפחות בעיקר בתיווך התקשורת ותעשיית הסרטים. הסיפורים ענייניים, פשוטים לכאורה, אין בהם כמעט מילים מיותרות, דימויים ומטאפורות. הם מסקרנים, ולא אחת משאירים את הקורא תמה. אין בהם חנופה ומאמץ.
ברוב הסיפורים הדמות המרכזית היא אישה שעדה לדבר מה משונה או מזוויע או שחווה דבר כזה בעצמה. בלי התנצלויות או הסתייגויות מתוארות דמויות מוזרות או במצב קשה מנשוא, ויש בהן נערות, צעירים, ילדים ותינוקות, בדרך כלל רחוקים מלהיות בריאים ושלמים. אם אתם מתעניינים במחלות נפש, ויש לכם לב בריא וקיבה איתנה, תוכלו להתמודד עם זה. הסיפור הכי פחות מזוויע הוא לטעמי גם הכי פחות טוב (“קורי עכביש”).
טעימות על קצה המזלג מכמה מהסיפורים: נשים שמעלות את עצמן על המוקד אך דואגות להישאר בחיים, עובדת סוציאלית משוכנעת שרואה ילד כבול אצל שכנה – סיפור שמתובל בתיאורי גופות ילדים, בחור שמסתגר ומתקשר רק דרך צ’טים, בחורה שמטפחת גולגולת בתור חברה, תובעת בשכונת עוני מסוכנת שמנסה לפענח חשד לרצח, גמד שרוצח תינוקות וחוזר בתור רוח רפאים ועוד. הסיפורים בוודאי הצריכו מידת מה של דמיון, אבל סביר להניח שעבודתה של הסופרת כעיתונאית סייעה לה גם היא בהיכרות עם זוועות מעין אלו.
הכריכה יפה והולמת. העריכה הלשונית טובה מאוד על פי רוב.
לסיכום, אי-אפשר לצפות מהקורא ש”ייהנה” מהספר הזה בגלל תכניו הנוראים המובאים כבדרך אגב. ובכל זאת יש בו משהו, צוהר לעולם שכולנו מתורגלים בלשכוח, עולם המבצבץ מבעד לדמויות ההזויות ולקורותיהן הנוראות. הספר פותח צוהר לעולם נורא המתקיים לצידנו ובתקופתינו. הספר קשה, ורק בזכות היותו קולח כל-כך, יכולתי להמשיך לקרוא אותו. אם אתם זקוקים לספר שיגרום לכם להבין כמה טוב אתם חיים, זה הספר. אם אתם לא מצטיינים בחוסן נפשי, הוא לא בשבילכם.
מריאנה אנריקס (בואנוס איירס, 1973) היא סופרת ועיתונאית. אנריקס למדה תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה הלאומית בלה פלאטה. היא עורכת המשנה של “רדאר”, מוסף תרבות ידוע.
אורית אושר היא עורכת לשונית.
**