איטו אבירם

10 ספרי קריאה חדשים למבוגרים, לנוער ולילדים.

השיבה, פסיכית, סיפורים לילדות מורדות, צערו העתיק של הירח ועוד ספרים חדשים לקורא הבוגר, לנוער ולקוראים צעירים, שהגיעו למערכת אתר “התרשמות”. הרשימה מתחדשת מדי כמה ימים.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

“השיבה” /ד”ר דוב גונן/ ספרי צמרת – אקשן בשחור לבן

  העובדה שהספר שלפני הוא ספרו הרביעי של ד”ר דב גונן, קצין צה”ל בעברו ומדריך טיולים לארצות סקנדינביה, בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית ומרצה לשעבר בתחום התיירות בשלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל, עושה עלי, כמו על קוראים אחרים, רושם רב.

מי שמחפש עלילה מותחת, אקשן טלנובלי בשחור/לבן, שבו הגיבורים הם חזקים ויפים, או מכוערים ורשעים, אולי ייהנה לקרוא את הספר. אצלי, למרבה הצער, הרושם המלווה לכל התארים של הסופר התפוגג לחלוטין בעת קריאתו.

הקריאה האהובה עלי היא קריאה ששואבת אותי פנימה, אל תוך הספר. אני אוהב את המורכבות, אותה מורכבות שרק על פניה נראית פשוטה. אני אוהב דימויים ותיאורים, אני אוהב דמויות שיש בהם רבדים ועומק, אני אוהב שהסופר מצליח להלביש על העלילה, שהיא רק שלד, כן, שרירים ועור, שומן ורקמות חיות, שהן כל מה שמניתי קודם, בתוספת תובנות ועוד…

את כל זה לא קיבלתי בספרו של דוב גונן. לעומת זאת, קיבלתי עלילה שאותה ניתן לסכם כך: “הוא היה בטוח שהיא נהרגה בפעולה הרואית כאשר זינקה ממרומי סלע אל תוך הפיורד, גורפת איתה לתהום מנהיג נאצי מקומי ואביו. אבל לאחר שנים רבות מגיעה השמועה כי צמד ניצולים שרד את הנפילה והם פונו לבית חולים. אור יוצא למסע בצפון נורבגיה כדי לבדוק אם אכן רעייתו בין הניצולים. בדרכו הוא נבלם על ידי כנופייתו של האויב הקדום שלו, שמנסה למנוע ממנו להגיע אל האמת המטרידה. ”

אור מצפין עד הכף הצפוני כדי לאתר את המנהיג הנאצי. כאשר אור מגיע אל האמת, הוא פוגש יכולות מדהימות של האויב שלו אשר מוותר על הכוונות הפוליטיות ומגייס צוות מדענים גדול לפיתוח יכולות טיסה לחלל, ובכלל זה בניית מנוע פיתול המסוגל להתגבר על זמן ומרחב. הטיסה עשויה לפגוע במהלך סיבובו של כדור הארץ סביב השמש. אור נתפס על ידי אויביו ורק בזכות התערבות של לוחמת סמויה הוא ניצל ממוות ודאי. הם נמלטים מהאתר תוך כדי שיבוש מהלך הטיסה וממשיכים לאזור שפיצברגן כדי לחפש את האישה האובדת, ושם מחכה לו הפתעת חייו.”

למזלו של הקורא, יש בספר תיאורים גיאוגרפיים של אתרי נוף בסקנדינביה, ואלה לבדם עושים חשק לבקר שם, אולי בהדרכתו של ד”ר דוב גונן.

**

  פסיכית/ עידו אייזן/ הוצאת “אומנות נכחדת” – לא “רומן רומנטי”

עידו אייזן הרענני, המעיד על עצמו בעטיפת הספר שהוא “שנון במחלוקת ומהורהר בנפשו”, כותב על הרפתקאותיו המיניות והרומנטיות, בעיקר עם שתי נשים, בגילוי לב מפתיע-עד-מביך. החשיפה הספרותית, עם זאת, עושה טוב לספר, שניתן לקרוא אותו לא רק כסיפור דמיוני, אלא גם כמסמך אמיתי המעביר תמונת מצב של ישראלים צעירים, עירוניים ומשכילים, המחפשים את עצמם דרך מיטות בני ובנות הזוג שלהן.

הספר כתוב בגוף ראשון ואין בו כמעט קפיצות בזמן. עלילתו מתרחשת, עקב בצד אגודל, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, תוך תיאור מפורט של חווית הדמות הראשית, איש הייטק (רענני?) המנסה לשכוח אהבה גדולה שהיתה לו עם רונית, הפסיכולוגית הצמודה שלו, גרושה עם ילדה, דרך אהבה חדשה ושמה שירה, טבעונית מעשנת בעלת הרגלים מעצבנים וכושר מיני לא רע. שילוב קטלני, לפחות מבחינתו של הגיבור.

לטעמי, זו איננה יצירת מופת, אבל היא נקראת בעניין, ומזכירה בעיקר הצצה אל יומן אישי, או בלוג חושפני באחד מהאתרים המתאימים לכך, שנכתב על ידי הסופר, שמזגזג כל העת בין מה שאינו סובל-עד-שונא, ובין העובדה שהוא מתמיד לעשות את מה שעושה לו רע, כשהוא נכנע ליצריו.

**

  לילדים: סיפורים לפני השינה לילדות מורדות 2/ א. קוואלו וא. פאווילי/ הוצאת כתר – אלבום מתנה לילדות בת-מצווה.

ספר במתכונת אלבומית, מעוצב היטב ומתורגם מאנגלית, ובו סיפוריהן של עשרות נשים פורצות דרך. בספר 200 ע”מ, וכל סיפור תופס עמוד ומולו איור של הגיבורה. סה”כ 100 דמויות מופת של נשים, חלקן מפורסמות מאד והאחרות מעניינות מאד.

זהו ספר “היסטוריה” עכשווי המוקדש לנשים ש”הגיעו לזה”. ומהו ה”זה” הגדול – לעיתים זה פרסום עולמי, בזכות שירה, משחק או אמנות אחרת. לעיתים – בזכות פעילות חברתית, ספרותית או פוליטית.

וכך שוכנת אנגלה מרקל, ראמ”ש גרמניה, בצד ביונסה, נדיה קומנאץ’ האתלטית בצד מאטה הארי, המרגלת. כולן נשים, כולן “מפורסמות”. בהחלט יש סיבה לקנא בהן, במיוחד אם את ילדה החיה בתוך הסלולארי וחלומך הגדול ביותר הוא… ובכן… להתפרסם, כמובן.

מלבד קורות חיים וטקסט אינפורמטיבי קצר על כל אחת מגיבורות הספר, יש בכל סיפור גם פיסת מידע רכילותית מעוררת עניין בתחילתו. למשל: “פעם היתה ילדה שרצתה להיות בלשית. שמה היה סוניה” – כך על סוניה סוטומאיור, שופטת בית המשפט העליון הלטינית הראשונה בארה”ב. תודו שלא ידעתם. גם אני לא.

**

  צערו העתיק של הירח/ נעמה דעי/ הוצאת עם עובד – בין תאונה לאמונה

דרך כתיבת הספר הזכירה לי תרגיל שאני נותן, מדי פעם, בסדנאות הכתיבה שלי: “כתוב סיפור אחד מנקודות מבטיהם של כמה דמויות המשתתפות בעלילה”. זוהי בדיוק הדרך שבה נכתב הספר, וגם נעמה דעי, הכותבת, מקבלת ציון גבוה כמי שמצליחה לשכנע את הקורא בקולות האותנטיים והשונים של הגיבורים בעלילה, שעל פניה נראית פשוטה, אולם היא בהחלט מורכבת ונפתלה.

מקריאת דפיו הראשונים של הרומן דומה שהסוף כמעט ידוע: מקום ההתרחשות הוא בית חולים, היכן שנמצאת מיטתו של אריאל, שנפצע קשה בתאונת דרכים עת רכב על אופנוע. אריאל הוא גם דתי, גם לאומי ובקיצור –  מתנחל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד”ליים.

הסיפור עוקב, בעצם, אחר תהליך החלמתו של הפצוע הקשה, כפי שהדמויות שהיו קשורות בו ובחייו חוות אותו.

נעמה מצליחה להעביר בספר, מלבד עלילה, גם תובנה פילוסופית חשובה: ישנם בינינו אנשים מקוריים, היוצרים אנרגיה שקורנת מהם ומשפיעה על אחרים. אלה הן דמויות מסוג “שמש”. אחרים, הדומים יותר לירח, ניחונו, לצערם, ביכולת פחותה יותר – האנרגיה שהם מקרינים היא אנרגיה שהוקרנה עליהם על ידי דמות אחרת שממנה הם הושפעו, ממש כפי שהירח מקבל את האור שהוא משליך מגופו מהשמש, ועל כך צערו העתיק.

הספר עוסק גם בשאלת האמונה ומקומה בחיים האנושיים. הקורא, בין אם הוא חילוני או אדם מאמין, הוא נציג של בני המין האנושי, שמוצאים ברובם מפלט ואושר באמונה הדתית. שי, אחת הדמויות החילוניות בספר, ספק שואלת ספק קובעת, בשיחתה עם אריאל ואיתן אחיו: “אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?” ומתכוונת לשלמות הנדרשת מאדם בקשר לאמונתו. בחוכמתה, היא מנסה לשכנע אותם שלכל אחד קיימת הזכות לטעות. גם לאדם מאמין.

**

  געגוע בין השורות/ אלמוג בר/ ספרי ניב – לבה השבור של אלמוג

יש לאלמוג, כך אני מבין, עדת מעריצים בפייסבוק, שעוקבת בעירנות ובנאמנות אחר הבלוגים שהיא מפרסמת זו עת רבה. אני מניח שקל להתרשם מבלוג העוסק בבגידתם של הגברים, באהבה נכזבת ובמציאות שבה אחרי המפגש במיטה, בן הזוג החדש נעלם לבלי שוב – נושא מרכזי ומתסכל בחייהן של נשים צעירות בתרבות המערבית.

זהו ספרה השני של אלמוג, ולפי שם ספרה הראשון “שתי פרדות וחצי”, הנושא נשאר אותו נושא. ובכן, הנושא הוא באמת אותו הנושא, ובין שלל הכותרות של הפוסטים, המסודרים בספר ואורכם הממוצע עמוד וחצי, נכללים נושאים כמו: כשאלכוהול פוגש רגשות, תובנות של שכחה, טובה בלהיות לבד, כשקורה לך משהו עצוב, לאן ממשיכים מכאן, זה שלקח אותך ממני, בחורה להחלפה ועוד ועוד…

בכל סיפור יש גרעין עלילתי קצר, אבל עיקרו של הסיפור – התובנה שהוא מספק. משהו כמו: אם עוד לא למדת שלא להאמין להבטחות של גבר – בדייט הבא תקבלי שיעור נוסף. או, כפי שהיא מנסחת את זה בסיפור “החלטות שבלב” – ואני מביא כאן את כל הסיפור: “לפני שאתה מחליט שיש לך הכוח לקום וללכת, תוודא שיש לך הכוח לא לחזור”…

אלמוג מתוארת, ב”וויקיפדיה”, כסופרת ישראלית, ששני ספריה היו לרבי-מכר. את ספרה הראשון “שתי פרדות וחצי” הוציאה לאור בגיל 22, ואת ספרה השני “געגוע בין השורות” שנתיים אחר כך בגיל 24. עוד, מצויין בגוגל, כי שני ספרייה של אלמוג היו רבי מכר.

**

  הדברים שאיבדנו באש/ מריאנה אנריקס/ הוצאת עם עובד – סיפורי אימה, מעבר לפינה

מריאנה אנריקס מתבלת בסיפוריה המצמררים מציאות מאיימת ודמיון מזוויע, הלקוחים בעיקר משולי החברה הארגנטינאית. מתאים לבעלי קיבה חזקה.

התרשמה וכתבה: אורית אושר *

קובץ ובו 12 סיפורים קצרים ומזעזעים. כל סיפור מחריד בדרכו, והנורא הוא שהרבה מהתופעות ומהתיאורים נאמנים למציאות הקשה בדרום אמריקה, המוכרת לי לפחות בעיקר בתיווך התקשורת ותעשיית הסרטים. הסיפורים ענייניים, פשוטים לכאורה, אין בהם כמעט מילים מיותרות, דימויים ומטאפורות. הם מסקרנים, ולא אחת משאירים את הקורא תמה. אין בהם חנופה ומאמץ.

ברוב הסיפורים הדמות המרכזית היא אישה שעדה לדבר מה משונה או מזוויע או שחווה דבר כזה בעצמה. בלי התנצלויות או הסתייגויות מתוארות דמויות מוזרות או במצב קשה מנשוא, ויש בהן נערות, צעירים, ילדים ותינוקות, בדרך כלל רחוקים מלהיות בריאים ושלמים. אם אתם מתעניינים במחלות נפש, ויש לכם לב בריא וקיבה איתנה, תוכלו להתמודד עם זה. הסיפור הכי פחות מזוויע הוא לטעמי גם הכי פחות טוב (“קורי עכביש”).

טעימות על קצה המזלג מכמה מהסיפורים: נשים שמעלות את עצמן על המוקד אך דואגות להישאר בחיים, עובדת סוציאלית משוכנעת שרואה ילד כבול אצל שכנה – סיפור שמתובל בתיאורי גופות ילדים, בחור שמסתגר ומתקשר רק דרך צ’טים, בחורה שמטפחת גולגולת בתור חברה, תובעת בשכונת עוני מסוכנת שמנסה לפענח חשד לרצח, גמד שרוצח תינוקות וחוזר בתור רוח רפאים ועוד. הסיפורים בוודאי הצריכו מידת מה של דמיון, אבל סביר להניח שעבודתה של הסופרת כעיתונאית סייעה לה גם היא בהיכרות עם זוועות מעין אלו.

הכריכה יפה והולמת. העריכה הלשונית טובה מאוד על פי רוב.

לסיכום, אי-אפשר לצפות מהקורא ש”ייהנה” מהספר הזה בגלל תכניו הנוראים המובאים כבדרך אגב. ובכל זאת יש בו משהו, צוהר לעולם שכולנו מתורגלים בלשכוח, עולם המבצבץ מבעד לדמויות ההזויות ולקורותיהן הנוראות. הספר פותח צוהר לעולם נורא המתקיים לצידנו ובתקופתינו. הספר קשה, ורק בזכות היותו קולח כל-כך, יכולתי להמשיך לקרוא אותו. אם אתם זקוקים לספר שיגרום לכם להבין כמה טוב אתם חיים, זה הספר. אם אתם לא מצטיינים בחוסן נפשי, הוא לא בשבילכם.  

מריאנה אנריקס (בואנוס איירס, 1973) היא סופרת ועיתונאית. אנריקס למדה תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה הלאומית בלה פלאטה. היא עורכת המשנה של “רדאר”, מוסף תרבות ידוע.

אורית אושר היא עורכת לשונית.

 **

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *