“שמואל” – האירוע, שרק בטעות מכונה “הצגה” – הוא מופע הזוי וחד פעמי שבו הצופים והשחקנים משתתפים, בצורה הדדית, בגלגולה קדימה, של עלילה מוטרפת וחסרת הגיון, שלעיתים מפוצצת מצחוק ולעיתים מבעיתה בנגיעות האקראיות שלה עמוק היכן שרק אצל חלק מהצופים, ככל הנראה, יושבים כללי המוסר החברתי המקובלים וכללי המותר והאסור במחוזותינו.
האולם הצפוף בסגנון המוסכים, הבמה היורדת אל בין ירכיי הצופים, הכניסות והיציאות החסומים לקהל ולשחקנים כאחד, למרות שהאחרונים מרבים להשתמש בהם ואדי הבירה, כל אלה מתדלקים את “שמואל” והופכים אותו לחוויה שמצליחה להפריד, כמו באבחת חרב, בין הורים לילדיהם. ו…כן, יש הורים בקהל. הייתי אחד מהם.
רומי בתי, (19) שישבה לצדי על כיסא מוגבה, יעיל לצפייה אך לא נוח בעליל, (מי חשב שהמקומות אינם מסומנים וכל המקדים הרי זה משובח?!) נסחפה חיש מהר אל תוך האווירה ועיניה הבוהקות העידו כאלף עדים כי מה שקורה לה במהלך המופע נהפך להיות חוויה מכוננת. משהו שהיא תיקח אתה אל עשרות השנים הבאות.
אני, מרוחק יותר, זהיר יותר, צופה מהצד כמו אנתרופולוג, על החוויה השבטית המתחוללת לנגד עיני, גם כן נסחפתי מאוחר יותר, כמו ענף מהסס הנאחז בגדה ונכנע לבסוף לזרם התובעני של הנהר, וכנראה שגם על פרצופי עלתה אותה הבעה זחוחה האופיינית לרגע שבו הצופה מבין שההצגה היא הדבר האמיתי, ושלמרות כל מגננותיו וזהירותו, אין מה לעשות, הוא חייב ליהנות שגם הוא… הממ… ניהנה.
העלילה הולכת בערך כך: יוני – נטע וינר– מתאבד ומגיע לגיהינום ושם הוא פוגש את הדייר האולטימטיבי של המקום, אדולף היטלר – יפתח אופיר . היטלר-יפתח, שמצליח כבר מהרפליקה הראשונה, לשבות את הקהל באנרגיות ההיטלראיות שלו, ונהפך לגיבור האמיתי של ההצגה, מאיץ ביוני במזג האופייני לנצל את האפשרות היחידה שיש לו בגהינום והיא – להתמודד ולנצח את השטן – אורי יניב – בתחרות ראפ, ובכך לזכות באפשרות לחזור לחיים בכדי להציל את האוגר שלו, שמואל, שננטש לבדו מאחור.
במסע ההתלבטות שלו יוני יפגוש את אמו הזונה, שנטשה אותו כמעט לאחר לידתו – נטע שפיגלמן– ודמות הזויה נוספת שהזדמנה לגיהינום לפני אלפי שנים, בין, לאחר שרצח את אחיו נבל – בני אלדר.
יש גם מוסיקת היפ-הופ שבה הקהל שותף מלא, ויש זמרים טובים יותר וטובים פחות בין השחקנים. זה לא באמת חשוב. כל שחקן מקבל את הבמה לרגע האמת שלו, שבה הוא נושא מונולוג, וכמו במופעים הגדולים מסך המשתתפים שלהם, כל השחקנים טובים בדרכם.
עוד אשתף אתכם, ברגע פרטי לגמרי של בתי, שהיא בעצמה שחקנית, כשהבינה שהאימא הזונה של יוני היתה גם האימא שלה בסדרת הנוער הטלוויזיונית “הבאר” שהיו לה שתי עונות, על כל מה שמשתמע מכך, כולל הרגע שבו ירדה נטע שפיגלמן במורד המדרגות ועיניה נתקלו בעיניה של בתי לשנייה אחת, שבה היא לא הסגירה כלל את ההיכרות שביניהן, אף לא בחיוך קל.
זה מה שנקרא משחק טוטאלי.
בימוי: מולי שולמן //מחזה: תומר אברהם // שירים: נטע וינר // עיצוב חלל ותפאורה: שרון מר חיים // עיצוב תלבושות: רעות שייבה // עיצוב תאורה: אמיר קסטרו // מוסיקה: רועי דורון // ע. במאי: עומרי הכהן // דיג’יי: רועי חסון // נגנים: זהר איזנמן, ניר קליינר // אפקטים: תומר שביט // עיצוב כרזה: תום רזניקוב // מנהלת הצגה: טל גרוץ // שחקנים: נטע וינר, אורי יניב, נטע שפיגלמן, בני אלדר, יפתח אופיר.
רוצים לצפות ב”שמואל”? צריך מזל כדי להשיג כרטיסים להצגה:
|
|