Image default
בימה ומחול תרבות ובידור

תיאטרון חיפה: המחזמר “השנה היפה בחיי” – אחד שאהב, ואחת שאהבה פחות

 

מאת רומי ואיטו אבירם

    הצד שלו: עובדה, אני נהנה!                                                                       

בשעה שמונה בערב של החורף הישראלי היה קר בלובי של האולם הגדול בתיאטרון חיפה קצת יותר מאשר בחוץ. ובחוץ היו 12 מעלות. סבר פניו של הקהל, שהמתין בסבלנות, היה חמים הרבה יותר, והעניק לבתי רומי, בת ה- 19 ולי, תחושה שנצליח להתגבר על הקור וליהנות למרות שגם בתוך האולם, כמה דקות מאוחר יותר, נאלץ כל אחד מהצופים להתכרבל, להשתבלל, להתכווץ ולנקוט בכל פעולה יזומה אפשרית, כדי להקטין את איבוד החום מגופו.

כשנשמעו צלילי המוסיקה הראשונים מהתזמורת שהסתתרה היטב מאחורי הקלעים, משהו חיובי נדרך בי, איזו תחושה עתיקה ומוכרת הנובעת מהרמוניה של צלילים שיש בהם גוון ג’אזיסטי ולא רק פופי, ומהמקצב המשתנה, הכל כך אופייני למחזות זמר, אמריקאים ובריטיים, שעליהם גידל אותי אבי, בעשור הראשון של חיי (“אוקלהומה”, “צ’יטי-צ’יטי באנג-באנג”, “צלילי המוסיקה”, “מרי פופינס”, “7 כלות לשבעה אחים”, וכשכמותם, ובעשורים שבאו לאחר מכן בשיירה שאינה נגמרת: מההם, של פעם – “שיר אשיר בגשם”, “ג’יזוס כרייסט”, “סיפור הפרברים”, “שיער” ועוד רבים, ועד ל”בילי אליוט”, “לה-לה-לנד”, “המילטון”, ו”הלוואי שיהיה כבר מחזמר שווה חדש”!

ועוד אני יודע, ביני לבין עצמי, שכשמדובר במחזמר, העלילה היא משנית בלבד, גם כישורי המשחק אינם ממש חשובים, ומה שקובע, אצלי לפחות, הוא עושר הצלילים שמפיקה התזמורת והקצב, עוצמת הווקאליות של הזמרים, כישורי המחול של הרקדנים והשילוב בין הרפליקות הנאמרות ואלה המושרות, כך שהן לא יגלשו לגיחוך.

ואמנם, יש לציפייה שלי ליהנות כאן, ב”שנה היפה בחיי”, לא מעט סיכוי להתגשם: התפאורה מודרנית, מושקעת אך לא מוגזמת. השחקנים הראשיים מוכרים לי והשילוב בין זאת שהגיעה מהתיאטרון (מיקי קם) למרות שהיתה זמרת בלהקת הנחל, ובין אלה שהגיעו מתחום השירה (ארנה דץ, רוני דלומי ולי בירן) נראה נכון, בהתחשב בכישורי המשחק של אלה האחרונים.

עובדה. אני נהנה. וזאת, למרות שהמחצית הראשונה של המחזמר, עד להפסקה, נמתחת לכדי שעה תמימה, והמחשבה שעוד לא הגענו להפסקה אפילו חולפת במוחי אי-שם בדקה ה- 49. אחר כך, אחרי ההפסקה, ואחרי שתלונות רבות אל הסדרנית האחראית מצליחות לייצר שינוי-מה בתפעולו של המזגן המקפיא, חולפת מחציתו השנייה, ואיכשהו – המוצלחת יותר – של המחזמר בשופי ובכיף עד לסוף, שאינו צפוי ומשאיר אפשרויות למחשבה פילוסופית גם מעבר לקלישאות שסיפורי נישואין טריים, ילדים מיותרים ובגידות מסוגלים לעשות לנו.

משהו על העלילה: סיפור הכיסוי לצורך של המחזאי, אוהד חיטמן, לכתוב מחזמר, הוא, לעניות דעתי, ראוי ואפילו מקורי. יש משהו נכון, לדעתי, מנקודת מבטי כסבא לכמה נכדים, להראות דווקא את הלבטים, הוויכוחים, המריבות והקושי הרב שבהתבססותו של זוג פלוס תינוק טרי, במה שהוא יותר “השנה הקשה בחיי” מאשר שמו המקורי של המחזמר. בעלילה, חווים בני הזוג לא רק קשיים, אלא גם פיתויים רומנטיים ומיניים, מה שקורה בהחלט בחיים האמיתיים גם אצל בני אדם צעירים שמתמודדים עם חיי נישואין בראשית הדרך.

אגב, הופתעתי לגלות את הסובלנות שגיליתי כלפי נושא המוצא העדתי – מזרחי אצל הכלה ומערבי אצל החתן, תוך הקטנת היכולת הקולינרית של האם הפולנייה ובדידותה הכללית, מול האהלת מטעמיה של האם המרוקאית ושמחת החיים המוגזמת שלה, בסצנות השונות, אולי כשהן השתלבו ב”סצנות מין” נועזות יחסית למה שציפיתי מתיאטראות רפרטואריים מוכרים כמו הבימה ותיאטרון חיפה, שההפקה הזאת משותפת להם.

ועדיין, למרות שנהניתי, לדעתי המחזמר דורש הידוק חגורה והפחתה של זמן ומספר שירים. אני יכול להבין את המעיין הנובע של הכותב. זאת, למרות שאני מעריך את עושר המקצבים והסגנונות המוסיקליים שבאים לידי ביטוי במחזמר.

**

  הצד שלה: “נותרתי אדישה להשקעה”

אני אוהבת מחזות זמר, מאוד, כל כך. כשהמוזיקה משתלבת עם הדמויות המפזזות, ליבי מרחף אל על. ראשי שקט וליבי מתרחב, מפנטז, מרשה לעצמו לדמיין לעומק, למרחק.

לכן, כאב לי כפליים כשנותרתי אדישה להשקעה, המאוד מחושבת, שנגלתה לפניי על הבמה. תזמורת חיה, חצוצרות, ווירטואוזיות פסנתרנית נהדרת, במה מסתובבת, שחקנים והרבה מהם. אך הקסם לא קרה.

הרגשתי שהמעיטו בערכי, שהעלילה מזלזלת בי. צפויה מדי, נמרחת, שטוחה. רק לרגעים אחדים, פה ושם, היו הבלחות מקוריות, לא מתנצלות. זה הרגיש לי כאילו ניסו להגיע למכנה משותף של קהל רחב מדי. זה הרגיש לי שהם עשו זאת על חשבון הביקורתיות, המחתרתיות – הקסם הפילוסופי, העוצמתי!  לא הצלחתי למצוא הפעם את מה שתמיד היה בהצגות, באומנות, משחר הימים. ראיתי למולי סיפור נוסף, כזה שנאמרים בו אותם הדברים.

אהבתי שיש ייצוג של זוג הומואים, למרות שהמפליצה שלידי דאגה ליידע את סובביה ש”אלוהים ישמור! למה זה נחוץ?!”

לכן, אני מבינה את הקושי, את הרצון ליצור משהו רחב, שטוח, עוקצני במקומות הנכונים, נועז- אבל רק מספיק כדי למשוך את סקרנותו של הקהל. גם המוזיקה טובה, אך המילים נגמרות בדיוק בחרוז שקופץ בראשך.

נהניתי לשבת לצד אבי וגם, בצד בליל הריחות, התרגשתי כשהקהל צחק, וזה קרה הרבה. נהניתי למחוא כפיים ולתרום את חלקי. חלקתי את התור לשירותי הנשים בהפסקה, ובטקסיות התמסרתי אליו.

אני אוהבת ללכת להצגות, מעריכה את העובדה שצפיתי ביצירה ישראלית חדשה, שהשחקנים רקדו וזימרו כשליבם בידם. ועל זה לעולם לא אערער. מבחינתי – קסם התיאטרון פועל עלי גם אם יניחו מולי כיסא רעוע ושחקן מגמגם.

המחזמר משמח, מבדר ומאפשר צלילה לסיפור של אחרים, לאלה שעל הבמה שמספרים, אולי, בדיוק את מה שהזוגות הצעירים שהתבשמו והתגנדרו, עוברים בחייהם שלהם.

ועוד כמה עניינים, קשורים יותר וקשורים פחות, שהחלטתי לחלק אתכם:

תחושת הכפור בתיאטרון: חייבת להגיד שדווקא חבבתי אותו. הרגשתי סוף סוף את שיניו החשופות של החורף ננעצות בשכבת בשרי הדקיקה. כנראה מהיותי למודת ניסיון ושונאת כשקר לי, הגעתי מוכנה, עטפתי עצמי במספר שכבות בלתי יאמן והייתי מוגנת.

קהל הצופים: נעים היה לפגוש בלובי לא רק זקנים, אלא הרבה זוגות צעירים שהשאירו את ילדם הרך עם ביבי-סיטר שמתחרעת על חשבון הנטפליקס שלהם. אווירה חמימה בין האנשים, פרצופים מסוקרנים, מתענגים על הבילוי האינטלקטואלי. על האפשרות להתלבש יפה ולקנות כוס קפה במזנון המאולתר של התיאטרון. אם את רוצה לצרף לקפה עוגה, תאלצי להסתפק בפרוסת עוגה קנויה, עטופה במעין ניילון נצמד, מאוד אלגנטי.

החנייה בתיאטרון – נוחה, קרובה ולא יאומן – רק 10 שקלים וזהו. עוד הוכחה לכך שחיפה אחלה עיר, במיוחד אם משווים אותה לקוץ בתחת בצורת חנייה בתל אביב.

הישיבה תיאטרון, השכנים: הושבנו בשורה שנייה ביציע – ראינו נהדר. ליידי ישבה אישה מבוגרת. הרהרתי רבות אם עליי לציין את העובדה הבאה, או לחסוך מכם ולהשאירה כסודי שלי. החלטתי לספר ולו משום שחווית הצפייה שלי בלתי נפרדת ממנה.

איך לומר בעדינות, או בבוטות: היא הפליצה, לאורך כל השעתיים וחצי הארוכות הללו, וגם תקעה גרפסים. ריחניים. בשלב מסוים, לקראת אמצע המערכה השנייה, סיגלתי לעצמי שיטת הימנעות – את נחיר שמאל לסתום בנונשלנטיות עם האצבע, ולהיצמד לאבא. זה עזר.

אחרי ההצגה: דווקא תכננו לשבת במסעדה בסוף ההצגה, אך נאלצנו לוותר כי בסביבות תיאטרון חיפה לא נמצאו מקומות של אוכל שהיו כלבבנו והיו גם פתוחים, ואף שלא אכלנו בבית לפני ההצגה, השעה הייתה כבר 23:30, וזה אמר שנכנסים למכונית ונוסעים דרומה, הביתה, מכיוון שדרכנו חזרה עוד ארוכה. הסכמנו על אלתור שאריות מזון מהמקרר.

**

“השנה היפה בחיי”

מחזמר ישראלי מקורי, מצחיק ומרגש מאת אוהד חיטמן )יוצר המחזמר בילי שוורץ(
סיפורם של דנה ורוני – זוג צעיר קרייריסטי ומצליח, המתמודד עם המעבר מחיי נישואין רומנטיים, יציבים ורגועים לשגרה המאתגרת שבהורות לבנם אריק Erik שזה עתה נולד בליווי אמא וחמות דעתניות השונות בתכליתן…

* הפקה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון הבימה.

*מגיל 15 ומעלה

 

שחקנים ויוצרים

מחזה, פזמונים ומוזיקה:  אוהד חיטמן

בימוי:  משה קפטן

ניהול מוזיקלי ועיבודים:  ליאור רונן

כוריאוגרפיה:  עוז מורג

עיצוב תפאורה:  ערן עצמון

עיצוב תאורה : אבי יונה (במבי) בואנו

עיצוב תלבושות:  אורן דר

מפיקה : ירדנה אסולין

עוזרת במאי:  הילה גרומן

עיצוב סאונד:  גיא בן חמו, ניראל שרון

עיבודים וואקלים:  אוהד חיטמן

הדרכה קולית:  דלית כהנא

קורפטיטור: ארנון זיו

ע. ניהול מוסיקלי: בן ארנון, מוריה לוי, אהוד קנבל

ניהול יצור תפאורה: ישעיהו ביבלש

ניהול אביזרים: רועי עקאב

יצור אביזרים: שירן לוי, שי עפרון

תכנות תאורה: יאיר סלמן

דאנס קפטן: מאור לוי

בהשתתפות:

לי בירן/נדיר אלדד, רוני דלומי/אילי עלמני, מיקי קם, אורנה דץ, בן יוסיפוביץ/אליעד סודאי, יואב מילשטיין, ישראל ארנסט, שירה לוי, חנן שורצברג, גל שטרית, נעם גז, עדן גולדמן, גיא מאור, מאור לוי, מיקה צור

נגנים

קלידים וניצוח: ארנון זיו , גיטרות: אדם טל, תופים: שרון פטרובר/אסף דגן, גיטרה בס: בנצי גפני

 

 

 

 

אולי תאהב\י גם:

תיאטרון הנגב מציג: ‘זוגיות על ארבע’

איטו אבירם

תיאטרון אורנה פורת מציע בסוף אוגוסט: “חגיגות סוף הקיץ” בשלושה מוקדים בתל אביב. צפינו ב”מעלה קרחות” וב”רון הלא נכון”

איטו אבירם

“תל אביב דאנס” – לוח המופעים המלא לשני חודשי אירועי המחול

איטו אבירם

תגובה אחת

אנה ספטמבר 16, 2023 at 8:32 pm

הצגה
השנה היפה בחיי
באמת מעולה, הלכתי עם אחותי, שווה כל שקל!

השב

הגב לפוסט

דילוג לתוכן