“שרוכים”, סרטו של ינקול גולדווסר – סיפורם של האנשים “הקטנים”

התרשם וכתב: דב מאור

אם בסוף הסרט, כשהאורות נדלקים, אתה רואה חיוכים נבוכים ואנשים לא מסתכלים לך בעיניים, אחת מהשנים: או שהסרט ממש גרוע, או שהם מסתירים דמעה או שתיים.

“שרוכים”, סרטו  האחרון  של ינקול גולדווסר, עוסקב בחריגים:  גדי (נבו קמחי)  איש “בעל צרכים מיוחדים” שיוצא פתאום אל העולם וצריך ללמוד להסתדר, אילנה (אוולין הגואל ) עובדת סוציאלית העוסקת בילדים ומשפחתם – אם חד- הורית,  ד”ר חורי (סוהיל חדד) הרופא הכי טוב שאפשר לבקש – ערבי, אדלה – המלצרית הרגישה (אושרת אינגדשט – אותה מאד אהבתי) שבן זוגה מתבייש להיראות בחברתה כי היא אתיופית.

וכמובן, ראובן (דובלה גליקמן – שונה ממה שהכרתם) בעל מוסך מזדקן  שנטש את בנו “המיוחד” בעודו ילד ועכשיו כשאמו של גדי מתה במפתיע הוא נאלץ לקבל עליו אחריות, בעל כורחו כמעט.

העלילה מזכירה לא מעט סרטים בהם שיחת טלפון משנה באחת את חיי הגיבור שנדרש להכניס לעולמו השלם לכאורה “ילד” שעבר חוויה קשה והוא לומד להכיר, לטפל, להתרכך ולאהוב את בנו ואת הסביבה. בנוסף, מספר הסרט את סיפורם של שני הפכים, האב ובנו, שבתחילה מתנגשים זה בזה ועד שבסופו שניהם משתנים ומתקרבים.

כך, באחד מרגעי השיא, גדי, שבתחילה נראה תלותי ומנותק, מתקומם נגד החלטת הרשויות ונאבק כמעט לבדו על זכותו לתרום לאביו כליה כדי להציל את חייו.

“שרוכים” מספר את סיפורם של האנשים ה”קטנים” בהרבה אהבה ורגישות ומעלה שאלות חשובות הנוגעות למקומם של החריגים ולערכם של החיים. הוא לא חף מאמירות פשטניות ודקלומים אבל משמאלי ישבה גברת עם ממחטה שמחתה את הדמעות וקינחה את האף . זה עובד .

שווה.

נ.ב

באתר של הקרן לקולנוע אין אזכור, אין קרדיט ותמונה של השחקנית אושרת אינגדשט – שהיא מהרביעייה הראשונה בשחקני המשנה, ומשחקת את תפקיד “האתיופית”.  מעניין למה…