ככל שניסיתי ללמוד ולשנן במרוצת השנים את שבעת פלאי העולם הישן, תמיד נעצרתי אחרי שמניתי בעל-פה לא יותר מחמישה. כן, את הפירמידות תמיד זכרתי, גם את הפסל הענק של הרקולס מעל רודוס, או אולי היה זה פסלו של זאוס. משום מה, במבחן הזמן היה קל יותר לשנן ולזכור את “אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה”, או את “אשירה לאדוני כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים”. כאן גם המקום להוסיף אנחה קלה, על כי ילדינו לא חוו את סבל השינון, וכתוצאה מכך אינם יודעים לצטט יותר משלוש מילים רצופות בתנ”ך.
לפני כמה שנים הסתיים פרויקט “פלאי העולם החדש”, וכולנו יודעים ש”מאצ’ו פיצ’ו” ו”הסלע האדום” בפנים, ואילו מגדל אייפל בחוץ. חשבתי על זה, וחשבתי עוד קצת, ופתאום התחוור לי, שגם לי יש רשימה של פלאים. רשימה אישית של פלאי עולם. לא רק מבנים ארכיטקטוניים מסעירי דמיון, אלא משהו יותר תיאורטי. רשימה פילוסופית מעט, שהיא תולדה של צפייה מתמשכת בעולם החומר והרוח שלנו, בני האדם, הגועש סביבי במשך כמעט שבעה עשורים. אז הנה היא הרשימה שלי, לא לפי סדר החשיבות, אבל כזו שכל פריט בתוכה תמיד הפליא אותי, ועדיין עושה לי את זה.
- שנאת היהודים
מדוע שונא אותנו העולם? אין לי תשובה. השנאה הזו עמוקה ועתיקה מיני דורות. היא מוצאת את ביטויה בכל דור מחדש, ותמיד יש רודן תורן שרוצה להשמידנו, ועוד כמה מאות מיליונים הנוהים אחריו. מלימוד ההיסטוריה אני מסיק, שאין עם, שבט או גזע ששונאים אותו כפי שמקפידים לשנוא אותנו. אולי בגלל שכתוב בספר הספרים שאלוהים בחר בנו, שאנו אור לגויים, ולכן אנו מעוררים את קנאת שאר אחינו בני האדם? טיילתי ברחבי העולם ונתקלתי באוהבי ישראל גדולים, אבל תמיד היה להם ניצוץ מוזר בעיניים. את השנאה היוקדת שבעיניי שונאינו אני מיטיב יותר להכיר, וגם, משום מה, סומך עליה יותר.
- האם יש חיים ביקום?
האם לא מפליא אתכם שטרם נמצאו הוכחות לחיים מחוץ לכדור הארץ? הרי מבחינת ההיגיון הצרוף אין סיכוי שאין חיים בחוץ. סטטיסטית זה פשוט בלתי אפשרי. כשיש כל-כך הרבה כוכבים הרי חייבים להתקיים שם חיים. בעצם, לי אין ספק שיש שם חיים. אולי אפילו חיים אלטרנטיביים של יצורים הדומים לנו כשתי טיפות מים. אולי שם, במיליוני כוכבים מרוחקים, מתאפשרות כל העלילות האלטרנטיביות של חיינו? אולי ברגע זה מגשימים בני דמותנו, הנושאים את שמנו ואת מראנו, את כל החלומות הכמוסים שלנו, ומשאירים אותנו עם המזל הדפוק שלנו כאן… (טוב, הסיפור של התאום הגלקטי של ביל גייטס ודאי קצת שונה).
- לעוף כמו ציפור
נסיעה ברכבת מהירה, שיט באוניית פאר או גלישה מסחררת בסקי – את כל אלה אהבתי, אולם לעולם לא יתקרבו לפלא הישיבה במטוס. בעיניי יהיה תמיד מופלא להיות חלק מקומפלקס של מאות טונות המסוגל להתרומם באוויר, לעוף גבוה יותר מהעננים, ולשוב ולנחות, בדרך-כלל בשלום, בנקודה מרוחקת בצדו השני של העולם. היטבתי להבין את עקרונות הפיזיקה המאפשרים להטיס מטוסים, אבל לעולם אראה בכך את אחד הפלאים הגדולים של חיי.
- הקרינה הסובבת אותנו.
מכשיר הרדיו נולד קצת לפני שאני נולדתי, הטלוויזיה נולדה קצת אחרי, לטלפון הסלולרי ולרשת האינטרנט התוודעתי רק בעשור הרביעי של חיי, ואימצתי אותם בחדווה. ורק העובדה שברגע זה נתקעות בגופי וחוצות אותו מאות סוגי קרניים אלקטרוניות, אינה מתעכלת בראשי. איך זה ייתכן שבכל שנייה מתנגשים בי גלי רדיו הנושאים את קולן של עשרות תחנות שידור, מאות טלפונים סלולריים ואלפי מכשירי שידור אחרים? העולם הבלתי נראה הזה, שיכול להפוך למוחשי ולמרתק ברגע שתאחז במכשיר המתאים שמפענח אותו, משאיר אותי תמיד בפה פעור (וכך חודרות עוד קרניים אלקטרוניות דרך פי היישר אל מערכת העיכול שלי).
- קיום בצד כוחות ההרס
מפחיד אותי, אבל מרתק אותי פי כמה, לחזות בכוחות ההרס של הטבע, ובכוחות ההרס פרי יצירתו של האדם. בתחרות הזאת, בין הוריקן, טורנדו ופצצה בגודל מכונית קטנה, המתפוצצת והורסת ערים ומחוזות בכוח ההרס שלה, אין מנצחים. יש רק מפסידים. את רוב חיי אני חי בצילה של הפצצה האטומית, ומסרב לעכל אותה. לפעמים, בחורשה מצילה, בתוך נחל מפכה, בשביל מדברי או על פסגת הר, אני תוהה אם גם לכאן היא יכולה להגיע, ולהרוס את כל היופי הזה. מצד שני, אין לי ספק שהפסטורליה והשקט, בכל מקום עלי אדמות, הם זמניים ומדומים.
- הפספוס הגדול של התקשורת
צמחתי בתוך התקשורת, ועשיתי מגוון של תפקידים. ובכל זאת, אני עומד המום ומשתאה מול היכולת של התקשורת להבליט את הבלתי חשוב, השולי והטפל, ולהתעלם מהדברים החשובים באמת. בינינו, העובדה שאתם מניחים לכמה מאות עורכים ועיתונאים בכלי התקשורת לנהל את סדר היום שלכם, לעשות מניפולציות ולהחליט היכן לשים את הדגש, מפליאה אותי שוב ושוב. רק דוגמה קטנה, כמה מקום, כמה אנרגיה מקדישים כלי התקשורת לרכילות. כמה מלעיטים אותנו בשטויות שפולטים מפורסמים, בפרטי מידע זניח עליהם, שממלאים וגודשים כל חלקה טובה. באותו זמן ממש נמשך רצח עם במקום זה או אחר, משאיות ממשיכות לפרוק חומרים מזוהמים ופסולת רעילה מעל אקוויפר מי התהום שלנו, אלפי ילדים בוכים מרעב או מצער, והסבל האנושי ממשיך להתעצם בשלווה בוטחת.
- מה קורה שם, בעולם שמעבר…
שבטים קדמוניים האמינו בכוחות עליונים וסגדו לשמש, לירח, לכוחות הטבע ולפסלים מעשה ידי אדם. מאוחר יותר נתקבעה האמונה באל אחד, אבל בצידה שרדה ספרות שלמה של אגדות ושל מיתוסים. האמונה באלוהים, המסורת היהודית ופולחן החגים השנתי דרו אצלי תמיד בשלום ביחד עם מכשפות, אבירים, דרקונים וקוסמים. גם היום אני משפשף את עיניי למראה קוסם זריז אצבעות, מכשפה קוראת בקפה או אורי גלר תורן זה או אחר. מצד שני, החיים מספקים לי הוכחות למעשים מופלאים שאין להם הסבר אופייני. מרפאים בעלי כוח מאגי, מגידי עתידות הקולעים אל העתיד, ילדים שמגרונם בוקע לפתע בשפה זרה קולו של חייל שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לכן איני מופתע שגם שרים ונשיאים מרבים להתייעץ עם “רנטגנים” ומכשפות אנושיים.
- מלחמת הקיום והמוסר האנושי
פלא הוא בעיניי שבבסיס הקיום של החי והצומח בטבע, נגזר על כולנו – צמחים, בעלי חיים ובני-אדם – להילחם זה בזה כדי לשרוד. האם לא היה מצופה מאותו ה”כל יכול” האחד והעליון, העומד מעל לכל לחשוב על מנגנון פחות אכזר? כזה שיאפשר חיים של זה בצד זה? ואם מלחמת הקיום טמונה בבסיסו של הכול ותמיד תהיה, מהו מקומו של המוסר האנושי? מדוע משפט כמו “וגר זאב עם כבש” נחשב לנבואה נאצלת, ולא לקריאת תיגר על סדרי הטבע האמיתיים, כפי שאותו ה”כל יכול” רוצה באמת שהדברים יתנהלו?! ומכאן לשאלה – כיצד עלינו לחנך את בנינו ואת בני בנינו. האם להיות מלאי אמפתיה, רחמים ומוסריים, או אולי שורדים ודורסניים, כי החלש אינו שורד.
אין ספק ששכחתי לציין כמה פלאים נוספים, וגם קטונתי מלדון במופלא ממני.