“רנסאנס עירום” – על הקור, העירום והמחול המודרני

מאת: איטו אבירם

מי מקנא במי? הקהל בעירום הרקדנים, או הרקדנים במעיליהם של הצופים?

מחסן 2 בנמל יפו הוא, כנראה, חלל גדול מדי ומסחרי מדי מכדי שמישהו יטרח לחמם אותו בחורף, או למזג אותו בקיץ. עם זאת, היציעים שהורכבו בו והבמה הגדולה מהווים פיתוי שליוצרים ולמעלי מופעים למיניהם קשה לעמוד בפניו. הפתרון נמצא בצורת שמיכות “כרבולית” דקות שהונחו על כל מושב זוגי ונחטפו כלחמניות טריות על ידי הצופים ברי המזל שהקדימו להגיע. וכך מצאנו את עצמנו, מאות צופים מכורבלים ורועדים מקור שכמותנו, באחד מימיה הקרים יותר של הסופה החורפית הגדולה, כשאנו משפשפים את עינינו למול חזיון התעתועים שנגלה לעינינו ברגע שהחל המופע המסקרן.

בזה אחר זה הם עלו, מעורטלים ומקושטים באבזרים ובתוספות שבשום אופן לא כוונו להצניע את איבריהם שהיו גלויים לעין כל. בזים למבטינו הדוקרניים, החטטניים ובעיקר לקור הצורב, שכמו לא העז לשלוח לעברם את אצבעות הקרח הצוננות שלו. שלוש בנות ושלושה בנים, טובי מראה וגוף, שאיזו מנטרה מסתורית שהושתלה במוחם הצליחה, ככל הנראה, לנטרל כל רגישות לקור ולחדד, מאידך, את איכות המחול שאותה הם הפגינו בפנינו. היתה זו, ללא ספק, אחת ממופעי המחול הביזאריים יותר שאליו נחשפנו, חובבי המחול, בחודשים האחרונים. הופעה שהקור העז שאליו נחשפנו כצופים הומס טיפין-טיפין, אף כי לא בהצלחה מושלמת, בזכות תאוות המחול והחום הייצרי שגליו נשלחו אלינו מהבמה הגדולה.

הפקת המחול “רנסאנס” מאת היוצרים מאיה לוי וחנן אננדובוחנת בסקרנותאתמושג הארוטיקה בעבודת המחול. שני היוצרים הם זוג בחייהם והורים לתאומות.תהליך היצירה של “רנסאנס” החל כבר בנובמבר 2012, כשליצירה הוזמנו אך ורק רקדנים בוגרים ומנוסים אשר מודעים למורכבות המשימה. החזרות התקיימו בקיסריה ובחולון ובמהלכן לקחו חלק הכוריאוגרפים גם כמשתתפים. אנסמבל הרקדנים כולל בתוכו את טקנורי קוואהרדה (יפן) ודויד מרקס (פורטוגל), ביחד עם סתיו מרין, שני בן חיים, אשר לב ואיריס נייס.

מבחן העירום, שבו עמדו הרקדנים בהצלחה מלאה, היה קשה מעט יותר לקהל. כמו כולם גם אני בחנתי שוב ושוב את אותם מקומות בגופם של המחוללים, שבני האדם נוהגים להצניע. מראה השרירים הארוכים של השוקיים והגב, המתאחדים באזור החלציים והעכוז היה חדש ושונה, מסקרן ומטריד ובעיקר – לא אירוטי. ואמנם, בחלקו הראשון של המופע ערוות הנשים ושדיהן בעיקר הטרידו את מנוחתי לפחות כמו מראה איבריהם מכווצי הקור של הגברים. בשלב מאוחר יותר גיליתי להפתעתי כי העירום אינו מטריד או מעסיק אותי יותר, והמחול לכד את חושיי. הוא לא היה סוחף, המחול, ולעיתים רבות מדי התנהל באיטיות, כשהרקדנים שוכבים או זוחלים על הבמה. גיליתי כי המחשבה על ההתעלמות המופגנת של הרקדנים מהקור מעסיקה אותי יותר ויותר. היא הגיעה לשיא ברגע שבו נשפך על אחד הרקדנים קיתון מים צוננים מתוך כפפת פלסטיק, והוא חייך כמו הלך צמא שגילה מעיין מים חיים במדבר. ועדיין, מדי כמה דקות, שבתי ובחנתי בדקדקנות יתר את אותם איברים שהתרוצצו למולי משוחררים לגמרי על הבמה, כמי שחושש להחמיץ את ההזדמנות לחזות המראה המופלא הזה בשיאו של החורף.

מאיה לוי, היוצרת, אומרת על הפרויקט: “מרינה אברמוביץ’, במניפסט שלה על ‘מה אמן צריך להיות’ אומרת בפירוש שאמן חייב להיות ארוטי. ניסינו לרדת לעמקה של קביעה זו, אך בו ברגע שהשלנו מעלינו את הבגדים בסטודיו נעלמה הארוטיקה ונשארו מבוכה ובושה, אינטימיות, חופש ויופי. העבודה החלה לחקור באלה, ומתוך תפיסה שהאירוע הבימתי הוא הקרנה ושיקוף של מעשה המחקר בסטודיו, נפגשים ב’רנסאנס’ מוחצנות, בושה, הסתרה, גנריות וחופש אשר מתרגמים לפעולות, למפגשי גוף, ולמחול”.

בעלה ושותפה חנן אננדו מרסאומר על הפרויקט: “העיסוק בעירום הוא איננו חידוש גדול, אך תמיד הוא חדש לאדם החוקר אותו, העירום הוא התעסקות שאיננה מוגדרת ע”י זמן גיאוגרפיה או אופנה. כולם מתעסקים בעירום שלהם עצמם בשלב זה או אחר בחייהם”.

בסופו של דבר היתה זו חוויה מרתקת ומומלצת, שהקור העצים פי כמה. ורק כשברחתי עם תום המופע, במהירות שיא, אל מכוניתי, והדלקתי את החימום בשיא עוצמתו, בדרך חזרה הביתה, חשבתי לעצמי האם באמת היה בפעילות הגופנית האינטנסיבית שעל הבמה כדי לחמם את עירומם של הרקדנים. או שגם הם, ברגע זה ממש, נצמדים בייאוש אל התנור שבחדר ההלבשה ומקללים את הרגע שבו החליטו ליטול חלק בפרוייקט…