איטו אבירם צפה בהצגה עם ליאה בת החמש.
אתם מכירים את ההתרגשות הזאת של ילדיכם, לפני שההצגה מתחילה. השורות מתמלאות לאיטן (כאן ישבו הילדים על מזרונים וההורים מאחור, על כסאות), על הבמה תאורה החושפת מעט מרמזיה של התפאורה. (כאן היתה קופסא ענקית, שממנה השתרבבה התפאורה, מסתורית ומעניינת) ובעיקר – מתי זה יתחיל כבר? אולי ננסה לזרז את השחקנים במחיאות כפיים?!
אלא שכל ההתרגשות הזאת, של הילדים, היתה כאין וכאפס לעומת התרגשותו של השחקן הראשי והיחיד, שהוא גם כותב ההצגה ומומחה הפעלולים שלה – יוני טל. את סימני ההתרגשות יכולנו לראות בכתמים מתחת לבתי השחי, בטיפות הזיעה שנטפו כנחלים במורד המצח, הלחיים והצוואר, ובקולו, שהשתנק מדי פעם, גם כשהיה צריך – אוי-לו – לפצוח בזמר, כחלק מההצגה.
“צלילים בצנצנת” היא הצגת יחיד לילדים המבוססת על קולות ותנועה שמשמיעים חפצים, להן נתן יוני אינטרפרטציה חוויתית העוברת באמצעות עלילה. התפעול של הפעלולים הוא, לעיתים, אלקטרוני, מה שהוביל לא פעם לתקלות, שתחילה היו משעשעות ואחר כך כבר די מביכות. כשהפעלולים הצליחו, יכול היה הקהל לראות כיצד יוני, גיבור העלילה, שהוא ילד שאוהב צלילים יותר מכל דבר אחר, ושעבורו כל צליל הוא עולם שלם, אשר כל רחש מזמין אותו לצאת להרפתקה חדשה, משעשע את עצמו וגם מצליח לאצור בתוך צנצנת גדולה צלילים של בלונים, צלילי חיכוך, מכוניות ועוד צלילים שחלקם הרמוני וחלקם מכאני. אתם כבר מבינים בעצמכם שיוני ביישן ומסוגר. לכן, הדרך שלו להגיע אל לבה של ילדה שהוא אוהב, עוברת דרך צנצנת הצלילים. הוא יקסים אותה בצלילים והיא תוקסם ממנו.
העלילה קצת יובשנית ולא כל כך מקורית. ביישן מול ילדה יפה ובטוחה בעצמה. אפילו הילדים ראו את זה פה ושם בהצגות ילדים, פסטיגלים וסרטוני יו-טיוב למיניהם. לעיתים היה נדמה שהקופסא הגדולה, יותר משהיא משמשת לאחסון הפעלולים, היא מהווה מסתור לילד מתבגר וביישן שכתב הצגה, אבל מרגיש הרבה יותר בטוח שם, מאחורי הקופסא המכילה, זו שמתעקשת להשמיע את קולה רק כשמתחשק לה.
ליאה נכדתי, שישבה לצידי (“לא רוצה על המזרון”) היתה בתחילה די מרותקת לבמה, ואחר כך די משועשעת מההסתבכויות של השחקן הראשי (והיחיד, כן?!) שהטכנולוגיה שניסה לרתום להצגה תפסה ממנו עצמאות. מדי פעם היא הביטה בילדים הקטנים ממנה שנשכבו על גבם וצפו בתקרה ובגדולים ממנה, שידעו לבצע גלגלונים וגלגולים. בסופו של דבר עברה עליה, ועל עוד 20 הילדים האחרים שנכחו בהצגה (האולם של תיאטרון קליפה הוא אינטימי ומשובח למדי, יתרון ענק על פני האולמות גדושי השורות האינסופיות) חוויה מורכבת, שהיו בה רגעי עניין, צחוק, זיעה ומבוכה.
אורך ההצגה כ-40 דקות. בסיומה הזמין יוני טל את אולם ילדים אמיצים שרצו בכך, להתנסות בעצמם בהפעלת הפעלולים. לא פלא שחלק מהם הצליחו להפעיל את הקולות לא פחות טוב ממנו.
עוד אוסיף: מן ההגינות היא לזכור שקל מאד לשבת בקהל ולהעביר ביקורת (זה אני) הרבה יותר קשה להפוך רעיון להצגת ילדים להצגה עשירה וסוחפת, כשאתה לא רק היוצר, אלא גם השחקן ומפעיל כל הפעלולים.
שורה תחתונה: מכאן השחקן, הפעלולן והיוצר יכולים רק להשתפר, ולכן אני יכול להניח, די בוודאות, שההצגות הבאות של “צלילים בצנצנת” יהיו מוצלחות ומהנות. ואני מציע ליוני טל – עזוב את כל האפקטים, השלך אותם מאחור, פסע קדימה אל הקהל, חייך, שחק, צחק אל הילדים, נהל אתם דו-שיח, ספר להם בדיחה, שתף אותם על באמת, ולא איפה שכתוב לך לעשות את זה, ופתאום תראה איך הקסם המוכר הזה, של הבמה תופס גם אותך וגם את אלה שיושבים ממול.
יצירה וביצוע: יוני טל | ליווי אומנותי: עידית הרמן | עיניים חיצוניות ואוזניים קשובות: מיכל סבירוני, נעם רובינשטיין | בניית קונסטרוקציה: מלוינה פולק | ציורים: חנה רות טל | צילומים: נילי ממן
הצגות בתיאטרון קליפה:
לגילאי 4-8 משך המופע: 40 דק’ הכניסה: 50 ₪
להזמנת כרטיסים: באתר www.clipa.co.il או בטלפון 03-6399090