“עכשיו היא זוכרת מצוין, שעמד שם, לידה, חייל חמוד אחד, מזוקן ופרוע שיער שחייך לעברה. מעיניו נשקף זוהר והוא לא התאפק וצחקק, כששמע את הצלצול.”
ליאת נעצרה, הניחה את ידיה על כיסי מכנסיה, מיששה את תיקה מבחוץ, הציצה פנימה ואז מלמלה: “אוף, שוב איבדתי את הסלולרי!” הביטה לצדדים בחוסר אונים. אמצע הרחוב, עוד מעט השמש שוקעת, התלמידות למחול מחכות לה שתתחיל את השיעור סטודיו והיא כאן, בלי הסלולרי שלה.
היא ניסתה לחשוב היכן יכולה היתה לשכוח את הטלפון הדפוק הזה. רגע, האם השאירה אותו במזכירות הפקולטה, כשהגיעה לברר למה היא לא רשומה ל”יחסים בינלאומיים” למרות שטרחה להירשם? לא… היא זוכרת שכשסיימה במזכירות וגלשה בצעדים קצביים במורד המדרגות, היתה לה שיחה מאימא, וליאת הבטיחה שמיד אחרי השיעור במחול היא תרים טלפון גם לסבא. “לא שכחתי שיש לו יום הולדת, פשוט לא הספקתי”, שיקרה בחן. אז רגע… אולי בתחנת האוטובוס, לפני שעלתה עליו?
ליאת אספה את שיערה הארוך ותפסה אותו בסיכה. היא הביטה סביבה בחוסר אונים. אז מה תעשה עכשיו? תמשיך אל הסטודיו למחול, הרי התלמידות מחכות, או תתחיל לחפש את הסלולרי האבוד. רוח נשבה וחדרה בעד חולצתה הדקיקה ופתאום נהיה לה קר בכלל בלי שהתכוונה. הרי בקושי סתיו עכשיו, והיא עוד במכנסי שרוואל וקפקפים. עוברים-ושבים התבוננו בה במבטים קצרים, מנסים לעכל את מראה המיוחד ותוהים מדוע בחורה יפה שכמותה עומדת מהססת על המדרכה, וחוסמת את הדרך. אחר נפנו לענייניהם ושכחו ממנה במהירות.
ואז נזכרה. כן. ב”פיצוציה”, היכן שקנתה את חבילת המסטיקים אחרי שירדה מהאוטובוס. ברחוב הסמוך. ממש כשפתחה את ארנקה כדי לשלם. אז צלצל הטלפון. ליאת חייכה. הרי זה לא ממש צלצול, הצליל של הסלולרי שלה, זהו צחוקה של אחייניתה התינוקת. צחוק מתגלגל כזה. אכן. עכשיו היא זוכרת מצוין, שעמד שם, לידה, חייל חמוד אחד, מזוקן ופרוע שיער שחייך לעברה. מעיניו נשקף זוהר והוא לא התאפק וצחקק, כששמע את הצלצול.
מחשבה מהירה חלפה בראשה אז, שהיו לו שפתיים כל כך נאות, שאם היה מנשק אותה פתאום, ללא שום התראה, היא לא היתה מתנגדת. אולם, באותו הרגע היתה נבוכה ועסוקה מדי בלהתעלם מחיוכו. ומה עשתה אז? אחר כך? הא, בוודאי, היא סגרה את הטלפון, השאירה אותו מונח כדי לקחת את העודף ולהכניסו לארנק, וכשחמקה משם, עסוקה בלא להתפתות למבטו העוקב של החייל, שכחה לאסוף את הטלפון.
עכשיו היא רצה בחזרה אל הפיצוצייה, לא שמה לב כמה נאה היא ריצתה בעיני הבריות וכשהגיעה, נעצרה ליד הדלפק וחיפשה. המוכר קלט אותה במבטו: “זאת את, עם הצלצול הצוחק? תגידי, את תמיד שוכחת את הטלפונים שלך?”
הוא התכופף ושלף את המכשיר ממדף תחתון: “היה כאן חייל שקנה פחית משקה והוא מצא אותו. יודעת מה הוא אמר לי? הוא אמר: הטלפון שייך לבחורה הכי יפה שקנתה אצלך היום… עכשיו אני רואה שהוא צדק”.
ליאת הסמיקה: “אז למי אני צריכה להודות, לו, או לך?”
“בוודאי שלחייל. הוא אפילו השאיר לך פתק. הנה, קחי”.
ליאת פתחה את הפתק, כתב ידו של החייל היה מפוזר, והאותיות נראו מלאות שמחה, כמעט הולכות כל אחת באופן עצמאי לאן שהיא רוצה. אולם ליאת הבינה כל מילה:
… כשראיתי אותך מיד רציתי להתחיל אתך, או לפחות לבקש ממך את מספר הטלפון. אבל אז צלצל הטלפון שלך, ומהצלצול הבנתי שאת כנראה כבר נשואה ויש לך אפילו תינוקת חמודה ולה צחוק מתגלגל.
אני מקנא בבעלך.
הוא בר מזל!
אוהד.