מהו, בעצם, ההבדל בין ציור לצילום? האם בעידן שבו כל אחד שולף את ה”סלולרי” שלו, מצלם ללא סוף, ואחר כך עורך את הצילומים שלו בעזרת תוכנות מתוחכמות ההופכות את הצילומים ל”ציורים” בז’אנרים שונים, יש עדיין צורך בציור?
ביום ה’, 25 למאי בשעה 19:00 נפתחת שוב ההזדמנות לחובבי הציור ואספנים, לבקר בתערוכה גדולה של ציור מקורי ולנסות לקבל תשובה על השאלה. זו ההזדמנות להבין כי מקומו של הציור המקורי, זה שאינו מתבצע דרך עדשה, אלא בעזרת מכחול וצבע, עדיין שמור לו. כך, לפחות, לפי השקפת עולמה המנומקת של ברוריה הסנר, מורה ותיקה לציור שהיא גם אמנית ויוצרת. בעצם, זוהי גם הזדמנות לא רק ליהנות מתערוכת ציורים איכותית של עשרות בוגרי הסטודיו שלה, אלא גם לרכוש יצירות מקוריות במחיר מתקבל על הדעת.
תערוכת הציור השנתית, שאותה מקיימים בוגרי הסטודיו של ברוריה הסנר עושה לה שם-דבר זו השנה ה- 26, וכבר נהפכה ל”תופעה”. הסדנאות עצמן, שמתקיימות במסגרת הסטודיו כבר 25 שנה ב”בית שרת” בגבעתיים, מהוות אבן שואבת לעשרות ציירים יוצרים מרחבי הארץ. (נסו להשיג מקום באחת הסדנאות לשנה הבאה ותבינו במה מדובר). בסוף כל שנת פעילות מתקיימת תערוכה שנתית של בוגריה, במגוון סגנונות ציור.
בתערוכות הקודמות ציבור המבקרים לא רק התרשם מהציורים המקוריים, אלא מיהר לרכוש רבות מהתמונות. רבים מהתלמידים בסדנה של ברוריה הם דמויות מוכרות מתחומי עשייה רבים, הממשיכים בעשייה גם מחוץ לתחומי הסדנה.
לברוריה הסנר, המורה הוותיקה ובעלת ההשראה, יש הסבר מעניין על הצורך של אנשים לצייר: “הצורך ליצור טבוע בכולנו משחר ילדותנו, מאז לקחנו דף מזדמן, שרבטנו עליו וחפשנו בו את העולם. כבר אז גילינו את יכולתנו ליצור “מציאות אמיתית” ומנגד “מציאות דמיונית”. אותו הצורך הבוער ליצור ניבט אליכם מן הקירות שסביבכם.”
ציור של אסנת אבירם: שחור ולבן.
ברוריה בוחרת שלא ללמד ציור פיגורטיבי. היא מעדיפה שתלמידיה לא ינסו לחקות את המצלמה. לדבריה, במשך אלפי שנים הציור האנושי ניסה לחקות את הטבע, מאחר וזו היתה הדרך הויזואלית היחידה ללכוד אותו. אבל משהו משמעותי ביותר השתנה מאז המצאת המצלמה, שלא לדבר על השנים האחרונות שבהן מוצעים עזרים טכניים שונים להעביר פיגורה מבלי לבלות שנה שלימה בניסיון ליצור אותה, שלא בהכרח תהייה דומה למציאות.
“אני עורכת לתלמידיי תרגילי אונה ימנית לא בכדי ללמד ציור פיגורטיבי אלא כדי לשחרר. בתרגולת זו שהתלמידים עושים במשך השנה הראשונה הם משחררים את היד- שהיא למעשה בא כוחו של המח – ליצור מהמקום המשוחרר בלי הפחד של מה ייצא והאם זה דומה למציאות. זו שאלה שתמיד מטרידה כל תלמיד חדש. אני מאמינה בציור האקספרסיבי, בספונטניות של האמנות וביצירה שנובעת מהמקום הכי פנימי ואמיתי. ”
חלק מהעבודות פיגורטיביות, חלקן מופשטות עם רמז לנושאים נעלמים היוצרים אשליה של התבוננות בקיים ובנעדר בו זמנית, חלקן קונספטואליות וחלקן מנסות להגיע לחקר היצירה עצמה – ארספואטיקה. עבודות אחרות הן עזות ואקספרסיביות ונותנות דרור לדמיונות פרועים, חלקן מינוריות ומינימליסטיות.
טווח הגילאים של המשתתפים גדול וגם מגוון עיסוקיהם רחב – אך המשותף לכולם הוא העקביות וההתמדה בה הם מפנים לעצמם זמן ומקום פנימי – ומציירים. הם מגיעים לסדנה, המתקיימת בגבעתיים, מכל חלקי הארץ.
יצירה בקבוצה ובהנחיה מקצועית יוצרת חיבור אישי בין היוצרים וזיקות מעניינות בין העבודות. העבודה המשותפת מאפשרת תמיכה הדדית ודו-שיח בין עבודות. התהליך מתרחש הן בתהליך העבודה עצמו והן תוך התבוננות משותפת ב”תוצר”, כשהביקורת הבונה מייצרת הפריה הדדית והעצמה.
יחד עם זאת לכל אחד מהיוצרים סגנון משלו, “כתב יד” אישי, כיוון משלו המתפתח לאורך השנים עם הצמיחה אישית, הלמידה והחשיפה לטכניקות נוספות והטמעתן. ניכר כי הקבוצות, המקום וההנחיה של ברוריה הסנר יוצרים נדבכים נוספים ומעשירים – אבל גדולתה של העשייה היוצרת בקבוצה זו היא היכולת להכיל את השונות והייחודי של כל אחד ואחת ממשתתפיה ולאפשר להם את המרחב המתאים.
עבודות שונות של חלק מהמשתתפים הוצגו בעבר ומוצגות גם בימים אלה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם ובאירועי הביאנאלה באירופה. עבודות קודמות של חלק מהמשתתפים בתערוכה נרכשו בשנים האחרונות ונמצאות באוספים פרטיים ועסקיים בארץ ובעולם.
“צבע הדברים” – 25 במאי עד 10ביוני, במחסן 2, נמל יפו.
פתיחה: יום ה’, 25 במאי בשבע בערב.
שעות פתיחה: יום ה’: 19:00 – 21:00, יום ו’: 10:00 – 21:00, שבת: 10:00 – 21:00.