מי רוצה להתחבק עם תמהוני?
סטטיסטיקאי תמהוני, אגוצנטרי ומוזר, מספר בגוף ראשון את סיפור ידידותו עם נחש פיתון ענק בשם “חיבוק גדול”, שאותו הוא מגדל בביתו. האיש הבודד משתף אותנו בניסיונותיו להתיידד ולאהוב, בעולם המתנכר, המגלה עוינות ורתיעה אל כל מי שהוא מוזר ושונה מהשאר.
“אם אתה מרגיש שחסר לך משהו, בייחוד סביב הכתפיים ובשיפולי הגב, אם אתה יודע שאין בנמצא זוג זרועות נוסף שיצטרף לזרועותיך שלך, נחש פיתון באורך שני מטר ועשרים יכול לחולל פלאים. ופיתון המחמד הקרוי חיבוק-גדול מסוגל לחבק אותך שעות על שעות ולא להרפות.”
זהו ציטוט מתוך הספר, שראה אור ב-1974 בצרפת. הסופר היה אלמוני בשם אמיל אז’אר וזכה להצלחה גדולה. הספר מגולל את סיפורו של מסיה קוזן, סטיסטיקאי פריזאי שחי בגפו בדירת שניים וחצי חדרים עם פיתון בשם חיבוק-גדול. עמוד אחר עמוד נחשף בפני הקורא מערך ההגנה המשוכלל שהקים קוזן בתוך נפשו וסביב חייו בלב הכרך השוקק, אלא שגם לו עצמו הולך ומתברר שאינו מוגן מפני הבדידות והצורך באהבה.
רק שנים לאחר פרסומו הראשון של ספר זה נתגלה שמאחורי שמו אפוף המסתורין של אמיל אז’אר עומד הסופר המפורסם רומן גארי, שהסתיר את זהותו כקריאת תיגר על מה שראה כתגובה האוטומטית של הביקורת לספריו.
קריאתו של הספר קלה, למרות שהתרגום יוצר שילובי לשון מוזרים, בלשון המעטה, בשפה העברית. אפשר לאהוד את האיש המוזר הזה, המדבר אליך בסיסמאות ובתובנות, קצת כמו ילד קטן וקצת כמו פילוסוף יעוד, ואפשר לרחם עליו. אי אפשר להישאר אדיש. הספר אינו תופס אותך בצווארון ומושך לקרוא עוד. בהחלט אפשר להניח ליום יומיים ואז לחזור אליו. זאת, מכיוון שכמעט ולא קורה בו כלום. ובכל זאת, הוא מעניין ושווה קריאה, בגלל התובנות והאישיות המיוחדת של הדמויות בסיפור, כולל זו של “חיבוק גדול”.
אגב, ממש לא ידעתי שניתן להתחבק עם נחש פיתון שקוטרו כמרצפת ואורכו מעל שני מטרים, מבלי שזה יפצפץ את צלעותיך…
וקצת על הסופר: גארי התאבד ב-1980, ומכתביו שנחשפו לאחר מותו עולה שייחס חשיבות מרובה לסוף המקורי שכתב לרומן וקיווה שביום מן הימים יראה אור כנספח לספר. כדי למלא את משאלתו כוללות כל המהדורות המחודשות לרומן גם את פרק הסיום המקורי שכותרתו “אקולוגי” וכך נעשה גם כאן. רומן גארי (1914 – 1980) היה לא רק סופר אלא גם טייס, דיפלומט ובמאי קולנוע.
הוא נולד בווילנה בשם רומן קצב, וחלק מילדותו עבר עליו בוורשה לפני שעבר עם אמו לגור בניס שבצרפת. ב-1938 גויס לצבא הצרפתי ושירת בחיל האוויר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גלה לבריטניה ולחם כטייס בשורות צבא צרפת החופשית. בשנים 1946 -1961 שירת כדיפלומט בשירות החוץ הצרפתי.
סיפוריו הראשונים התפרסמו ב-1935, וב-1937 נכתב רומן הביכורים שלו, יין המתים, שלא נתקבל לפרסום (ראה אור לראשונה רק ב-2014).ב-1945 יצא הרומן הראשון שלו חינוך אירופי וב-1956 זכה בפרס גונקור על ספרו שורשי השמיים (תרגום עברי מרדכי שניאורסון, כתרף 1988). מתוך אי שביעות רצון מיחס הביקורת לספריו בחר ב-1974 לפרסם את חיבוק גדול בשם העט “אמיל אז’אר”; הרומן השני שפרסם בשם זה, כל החיים לפניו זיכה את אז’אר המיסתורי בפרס גונקור לשנת 1975. כך היה גארי לסופר היחיד שזכה בפרס יוקרתי זה פעמיים (על פרשה זו ראה אחרית הדבר של המתרגמת בספר זה).
ב-1968 וב-1972 ביים שני סרטי קולנוע לפי תסריטים שלו.
גארי היה נשוי לסופרת והעתונאית לזלי ברנץ’ (1944 – 1961) ולשחקנית הקולנוע האמריקאית ג’ין סיברג (1963 – 1970(, אם בנו אלכסנדר, ששמה קץ לחייה ב-1979. בת זוגו האחרונה הייתה לילה שלאבי דוגמנית ושדרנית רדיו. הוא התאבד ביריית אקדח ב-2.12.1980 ובפתק שהשאיר כתב בין השאר: “אין קשר לג’ין סיברג.”
חיבוק-גדול/ רומן גארי (אמיל אז’אר)
תרגמה מצרפתית דורית שילה
244 עמ’ * 84 ש”ח
**
על “העשב” של קלוד סימון, בתרגום לילך נתנאל ועילי ראונר.
הספר הזה הציב בפני התמודדות קשה, עד בלתי אפשרית. בשלב זה נטשתי אותו אחרי כמה עשרות עמודים, והייתי מאד גאה בעצמי.
הקושי נובע מהתיאורים הארכניים, הדקדקניים, הרגישים והמתמשכים של הסופר, שממלא את עמודי הספר בטקסט אין סופי, ללא תחנות וללא נקודות עצירה, שהקורא צריך כדי לקחת שאיפה ולהמשיך לקרוא. רחמנות!
הופתעתי לגלות את לילך נתנאל כמתרגמת, וחיוך עלה על שפתיי, מכיוון שנזכרתי בספרה המסקרן, השונה והמיוחד במינו “המולדת הישנה” שעלילתו מתרחשת בפריז. גיליתי דמיון בין דימוייה הליריים, הניגרים מכל עמוד מדפי הספר, ובין שפתו של קלוד סימון, שאותו תרגמה לעברית.
כבר התמודדתי עם ספרים כאלה, ומכיוון שאני נהנה הנאה מרובה מהתיאורים הללו, אני מוכן להתמודד עם הקושי לפענח את הטקסט, המציע הרבה תובנות, כתיבה לרוחב, דימויים אין סופיים וירידה לרזולוציה גבוהה של הבחנה ואבחון, על חשבון עלילה שבקושי מתקדמת.
אז קראתי, התמודדתי, שאבתי השראה ותענוג, אבל הרגשתי עייפות מההתמודדות ויצאתי, זמנית, כדי לנוח… נראה שעוד אחזור לקרוא את הספר.
עלילת “העשב” עוסקת בלואיז, שחיה בבית אחד עם אנשים שאינה רוצה בחברתם – לא עם בעלה, חקלאי כושל שכל האגסים במטע שלו נרקבו, לא עם הוריו שמסוכסכים בגלל ניאופיו של האב, לא עם דודתו שגוססת מעבר לקיר. יש ללואיז מאהב, ועדיין אין לדעת אם תברח אתו ותתחיל חיים חדשים.
כל אלה יכלו להיות נתוני פתיחה לדרמה של אהבות ובגידות עד משבר או פתרון, אבל קלוד סימון, בכישרונו הגדול, בחר לעשות את ההפך: להתמקד דווקא בדקויות, לבלול את הזמנים; ולא מתוך גחמה ספרותית, אלא מפני שלדרמות אהבים יש כיוון אחד, קדימה ברצף רגעי ההווה, ואילו בהעשב העבר של הדמויות ממשיך להתקיים בכל רגע ורגע ולהשפיע על ההווה, להטות אותו ממסלולו או אף להכריע אותו במשקלו. לא פעם יטשטש את קווי-המתאר של הדמויות, שנסחפות יחד במערבולות של אירועי חייהן הקודמים – מערבולות שמשורטטות כאן במכחול של שערה אחת.
קלוד סימון (2005 – 1913) הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 1985, מגדולי הסופרים של צרפת במחצית השנייה של המאה העשרים, משויך לזרם “הרומן החדש” ו”לאסכולת המבט” בספרות הצרפתית, ולממשיך דרכם המובהק של המודרניזם הקלסי מבית מדרשם של פרוסט, ג’ויס, וולף ופוקנר – כולם מעידית הספרות של המאה העשרים, וכל אוהב ספרות חייב להכירם.
העשב/ קלוד סימון
תרגמו מצרפתית לילך נתנאל ועילי ראונר
207 עמ’ * 79 ₪