כותב הביקורת: אורי שמש
האיש שרצה לדעת הכול, הספר השלישי בסדרת החוקר אברהם אברהם, בהוצאת אחוזת בית, הוא הרומן הנועז ביותר בסדרה עד כה.
תקציר העלילה: בעיצומו של יום חורף סוער נקרא רב-פקד אברהם-אברהם לזירת הרצח הראשונה שלו בתפקידו החדש כמפקד אגף החקירות ונדהם לגלות שהוא מכיר את הקורבן: אישה בגיל העמידה שכבר הותקפה בעבר. הרמז היחיד לפתרון התעלומה הוא עדות על שוטר שנראה יורד במדרגות הבניין זמן קצר לאחר הרצח.
אברהם נחוש לאתר את השוטר שנעלם בלי להשאיר עקבות, גם אם ישלם על כך בהתנגשות עם הממונים עליו. חקירתו תוביל אותו למלי בנגטסון, אישה צעירה המנסה לשקם את חייה אחרי טראומה שעליה היא מסרבת לדבר. מלי לא יודעת דבר על הרצח, ובכל זאת היא תשנה את כל מה שאברהם חשב שהוא יודע על התיק.
אתחיל בגילוי נאות: אינני שוטר, אין לי במשפחה שוטרים וחוקרים. לא עשיתי בחמישים השנים האחרונות, וגם לפני כן, כל עברה הקשורה לרצח, אונס או כל דבר דומה, אפילו לא מעילה בכספי תאגיד שכל כך רווחת באחרונה אצל פוליטיקאים ובעלי תפקידים.
מכאן שאיני יכול להגיד כי ריציתי את חובי לחברה ואני יכול להבחר מחדש. ומכאן, אין לי ענין בעבודת המשטרה לרמה יבשושית כמו “דוח הפעלה של חוקר, או מנהל יחידת חקירות”.
מה נשאר? ספר בלשי צריך רוטב, דמות מיוחדת של החוקר, מתח בקריאה, שינוי בתהליך החקירה ועוד. אולי צריך לחוש את הזיעה של החוקרים. הספר הזה נקי מכל זה. הרעיון כי הספר יכתב בגישה “משטרתית” יכול להיות נכון ומותח. הוא יכול להכתב בגישה “עבריינית “. וזה נפלא. הצירוף של החשוד המופיע לראשונה בעמוד הראשון, והמשטרה שהולכת וסוגרת קצוות כשהדמויות הן ” נורמליות”, מזיק לספר ממבטי כקורא. אולי , דבר אחרון. עיסוקי היה בתחום המחשבים. גם שם כתיבה על פיתוח כלשהו, תוך פירוט תהליכי הפיתוח, היתה משעממת אותי כקורא של ספרות יפה. אולי היה מענין אותי כי נתקלתי בבעיה דומה מניסיוני. לכן אולי הספר יעניין חוקרים במשטרת ישראל, וכמובן, עבריינים שמתכננים רצח.
**