פרקים קצרים, שפה פשוטה, דרמה וקור שנושבים מבין הדפים. סיפורו של הרועה האיטלקי הבודד, השתקן ושטוף האמונות התפלות שחי בהרי הדולומיטים, הצלע הדרומית של הרי האלפים, סחף אותי כמו מפולת שלגים לקרוא הלאה והלאה את דפי הספר. ברגע מסוים נטשתי את הספר והלכתי אל המפות של גוגל, כדי לראות בדיוק, מתצלום אוויר, איך נראה הרקע לסיפור. גיליתי מדרונות תלולים, אגמים שחלקם קפואים וכריות של שלג שלעולם אינו נמס, שבינותיהם שתולים כפרים עולי ימים, שבהם חיים חקלאים את חייהם הקשים, ממש כמו שחיו אבותיהם לפני ולפנים.
הסופר מאורו קורונה כותב כאילו היה הרועה עצמו. שפתו פשוטה אך כנה, דרמטית אך מצומצמת. הסופר ניצל, ללא ספק, את העובדה שהוא עצמו בן ההרים, חי באותה הסביבה והרבה לטייל, לטפס וללמוד את תוואי השטח, כדי לרקוח עלילה אמינה. עלילה המותירה את הקורא מרוחק דיו, שכן מדובר בחיים כל כך שונים מאלו שהוא עצמו מכיר, ועם זאת מזועזע, נרגש ומסוקרן לקרוא הלאה, לחבור לסיפור הפשוט שמתגלגל בצורה כרונולוגית, ומתאר את חייו של האיש שחי רוב חייו בבדידות, למרות שנשים רצו אותו ואף השתמשו בו, ולמרות שהביא לעולם ילדים, שלא הצליחו לשרוד.
קורונה כותב בגוף ראשון ומצליח, כאמור, להפוך את הקורא לשותף דומם הצופה במהלכם הדרמטי של מי שחייהם, לכאורה, שלווים – הכפריים. ואמנם, רוב ימיו מבלה הגיבור לבדו ברעיית צאן על מדרונות ההרים עתירי הירק, ועוסק בנוסף בחליבה ובגיבון, לפרנסתו. ובכל זאת, הבערות, הלחץ ושיתוף הפעולה ההכרחי בתוך הכפר, שנועד לאפשר לתושבים לשרוד את החורפים הבלתי אפשריים שבהם הכל קופא, מוליד את הדרמה. את השכלתו המינית מקבל גיבור הספר מאישה מבוגרת המנצלת אותו, ואחר כך מאשת חברו, הכופה עליו להיות אתה ולבגוד בחברו. בגידה זו מניעה את הספר קדימה, אל הסוף העגמומי והבלתי נמנע.
בתוך כל זאת מקבל הקורא שיעור מאלף באורח החיים הכפרי בצפון הרחוק של איטליה בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים.
מחפשים עוד פרוזה טובה, שגם אנחנו נהנינו לקרוא? כאן!