כתב: איטו אבירם
אני מעדיף לקרוא את ספרו החדש של רווה שגיא בחדר שירותים. מקום מצוין לסיפורים קצרים שאורכם הממוצע כגודל הזמן שאדם ממוצע מבלה במקום הקדוש הזה כמה פעמים מדי יום.
זהו, בהחלט, ספר לעירוני הממוצע, העכשווי, או למי שהיה כזה או יהיה כזה. כשכותבים קצר אין זמן לתיאורים מתמשכים, לבניית דמויות ארכנית, לעלילה מפותלת, אבל כל אלה, למרבה הפליאה, בהחלט נוכחים בכל ספור קצר של רווה. כל סיפור כולל בתוכו עלילה מסקרנת, דמות או שתיים שקל להתחבר אליהן ולהבין, אם לא להזדהות אתן, תובנות על החיים שגורמות לך להניד בראשך בהסכמה אילמת ופואנטה, שעליה עוד נדבר.
הסיפורים הקצרים מפתים, מושכים אותך, הקורא, פנימה, כמו נשלחה ידו של הסופר מתוך החור השחור שממנו הוא כותב וסחבה אותך אליו בכוח. וכבר אתה מסתחרר במערבולת המילים הקצרצרה, והנה – רק התחלת להבין, להכיר, לזהות, להזדהות, וכבר נפלטת החוצה מסוחרר. ואתה תוהה אם היה או לא היה. הבעיה: אין זמן לעכל, כי הסיפור הקצר הבא נמצא מולך בעמוד הבא, והכותרת שלו כבר קורצת ומזמינה…
לעיתים, סיפוריו של רווה שגיא מסתיימים בפואנטה מרשימה. כזו שסוחטת ממך, הקורא, מחיאות כפיים וירטואליות. אבל זה קורה רק לעיתים. ברבים מהסיפורים הסוף מהורהר, מוזר, או שהסיפור אינו מסתיים כלל במובנים שאתה מצפה להם.
אולם תמיד מדובר בסיטואציות מוכרות להפליא. זאת, מכיוון שהגיבורים הם את ואתה, השכן בבניין ממול, או אמך, ואולי אביך. בכמה מאות מילים מוגדרת הסיטואציה, נמתחת העלילה, לעיתים נרקחים חיים שלמים, מזוקקים לתמצית מרוכזת שראוי היה לערבבה בכמות כפולה של מים. כאילו נבראו הסיפורים לשמש טיוטות של סינופסיס לעשרות סרטים.
אוסיף כאן חלק מביקורתו של אורי שמש, “זולל ספרים” ידוע, גיאולוג תושב רעננה:
“… כל סיפור הוא בין שניים לארבעה עמודים. והקיצור הזה מחייב צביעה עזה עם פואנטות. לזכות הכותב יאמר כי יש בו תובנות.אמיתיות ובהרבה מקרים , בעלות תוכן. אין בו תיאור דמויות ומקומות , זמן ומרחב, אלא אם כן הדבר משרת את הפואנטה. בסיום הספר, כל הדמויות המשניות לוטות בנוכחות של ערפל , חסרות אישיות ספציפית, למעט, אולי המתאבקת שנוסעת לסין, שגובהה 1.90 מטר. גם הדמות הראשית מעורפלת מעט:, מסכן, נבעך נצחי, חסר יוזמה ונגרר אחר האירועים. לעתים היתה לי הרגשה כי בעצם הספר הוא לקט אטיודים בקורס כתיבה יוצרת, או סקיצות ראשוניות לפרסומת. ובכל זאת מדוע שווה לעיין או לקרוא בו? – הספר קצר, והסיפורים קצרצרים כל שבהחלט ניתן לעיין בו. – הסיפורים גדושים בתובנות וביטויים מיוחדים. לדוגמה: – “זה שאמרת לי כי אהבה היא כמו יד קטועה, גם כשהיא כבר לא שם, עדיין מרגישים אותה”. -“מרירות היא מחלת זיקנה, ואני הזדקנתי מוקדם, ועד גיל שלושים ושש כבר פשו גרורותיה בכל אברי גופי.” – ” נמאס לי להרגיש לבד ביחד אתך, אפילו שתמיד אמרת ככה”.
מתוך וויקיפדיה:
רווה שגיא (נולד ב-1972) הוא סופר ישראלי.
שגיא הוא יליד קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל. בנעוריו התאבד סבו בתלייה ושגיא היה זה שמצא אותו ללא רוח חיים. יסוד אוטוביוגרפי קשה זה נוכח בחלק מספריו, שזכו עם צאתם לשבחי המבקרים.
ספרו האחרון, “ספינות של קרבה”, לוקט מתוך סיפורים שנכתבו במקור לקהל עוקביו של שגיא בפייסבוק, ביוזמתו של עורך ספריה לעם, משה רון.
שגיא מתגורר עם אשתו השנייה, שתי בנותיו מנישואיו הראשונים, ושני ילדיה מנישואיה הראשונים, באזור השרון.
ספריו:
- הכנות לנדידה, רומאן, הוצאת כנרת, 2001
- ביום שאחותי נעלמה, רומאן לנוער, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
- כל הדרכים, רומאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2006
- ספינות של קרבה, קובץ סיפורים, עם עובד,
הסיפור הפותח מתוך “ספינות של קרבה”:
גירושים חוזרים
גרושתי ובעלה עמדו להיפרד. שמעתי על זה מהבת שלי. באיזשהו מקום קצת נעלבתי שגרושתי לא סיפרה לי. התגובה הגופנית שלי היתה מהירה ומוחלטת, וכששכבתי במיטה עם גב תפוס הבנתי שיותר משהפרֵדה האפשרית ביניהם מעוררת בי משקעים ישנים, היא מאיימת לשבש את האיזון העדין והנוח של חיי הנוכחיים. מאז גירושינו שמרנו אני וגרושתי על יחסי קרבה חמים, אוהבים ונטולי מיניות מכול וכול. יחסי קרבה מושלמים. בשנים שחלפו מאז הפרדה הנחנו מאחורינו את כל חילוקי הדעות, את הבגידה שלה, את האנוכיות שלי, את ההצלחות המקצועיות שלה, את הצרות הכלכליות שלי, את הצרכים השונים שהיו לנו כשנפגשנו ואחרי שנפרדנו. ועכשיו כל השלמות הזאת עמדה להיגדע, ובשביל מה? בשביל איזו גחמה רגעית? משבר אמצע החיים?
החלטתי שלא אעבור על כך בשתיקה, כהרגלי, אלא אטפל בעניין בצורה בוגרת ואחראית. קבעתי פגישות עם שניהם, בנפרד, בבתי קפה. חשבתי לי, קודם אברר במה מדובר, אחר כך אחליט איך לפעול.
עם גרושתי זאת לא היתה בעיה, הרי הכרנו שנים. ברגע שפתחתי אִתה את הנושא אמרה לי לא לדחוף את האף בעניינים לא שלי. אחר כך פרצה בבכי ואמרה שהיא מרגישה פתאום, עכשיו, כשהילדות גדלו ופחות צריכות אותה, שמגיע לה זמן לעצמה. אתה מבין, אמרה, בינך לבינו היתה חפיפה, ולי לא היתה בכלל הזדמנות להיות קצת לבד. פחדתי להיות לבד, תמיד פחדתי מזה, לא ידעתי מה עושים בכאלה מצבים, אמרה וקינחה את אפה במפית עם הלוגו של בית הקפה. ישבתי על הכיסא מולה וכאב לי הגב רצח. גרושתי הוציאה מתיקה קופסת סיגריות חדשה, פתחה אותה ברשרוש צלופן והדליקה סיגריה, שנים אחרי שהפסיקה לעשן.
אמרתי, איזה שטויות, זמן לעצמך! מי צריך בכלל זמן לעצמו? הרי תוך יום תצטערי על זה. אז מה, הוספתי, אז לפעמים נישואים זה לא קל, אבל זה לא אומר שישר רצים ומפרקים.
רציתי גם להגיד, ומה אִתי? אבל לא אמרתי. כעסתי שהיא רוצה לפרק דברים קיימים, ושוב, בלי להתחשב בי.
עם הבעל של גרושתי זה היה שונה. עברֵנו המשותף הותיר בו איזה משקע תמידי של אשמה, שאני מעולם לא טרחתי להפריך. האשמה שלו היתה חסרת כל בסיס, כמובן. מה שהוביל לפירוד ביני ובין אשתי היה רק בינינו והוא נקלע במקרה לחילופי האש. אבל מעולם לא הזדמן לי הרגע הנכון לעדכן אותו בכך כשהיה כדאי וצריך, ועכשיו הקטע הזה היה רחוק ומיותר לגמרי.
אמרתי, תראה, אתם לא יכולים לזרוק ככה את כל מה שבניתם. אחרת, כל מה שעברנו אז, לפני שנים, לא היה שווה כלום. ולא היססתי גם להוציא את נשק יום הדין. השפלתי את מבטי ואמרתי, מילא אנחנו, אבל איזה דוגמה אנחנו נותנים לילדים?
הוא שתק, בחש את הקפה שלו, הוציא מכיס חולצתו קופסת סיגריות חדשה, קרע מעליה את עטיפת הצלופן והדליק סיגריה, שנים אחרי שהפסיק לעשן. פתאום הוא נראה לי שביר כל כך. הרגשתי כאילו הוא לא רק בעלה של גרושתי, הרגשתי שהוא גם קצת שלי. הבנתי פתאום שאם הוא וגרושתי ייפרדו הוא יילקח ממני, לתמיד, האיש הזה שבאיזשהו מובן שאיש מלבדי לא הצליח להבין, פעם, לפני שנים, הציל את חיי.
רציתי לחבק אותו, אבל היינו במקום ציבורי, ולא ידעתי איך הוא יגיב. רציתי גם להגיד, ומה אִתי?
שם הספר: ספינות של קרבה
הסופר: רווה שגיא
הוצאה לאור: עם עובד
מספר עמודים: 173
תאריך ההוצאה: נובמבר 2015