איטו אבירם

ספר קריאה: “החיים החדשים של מיכאל” – יש גברים בין הקוראים?

הספר של אילן עמית, שיצא בהוצאת ידיעות ספרים, לא גרם לאורית אושר חווית קריאה מיוחדת, כזו שתישאר חקוקה בזכרונה, אבל לדעתה, אם אתם גברים, יש סיכוי שהספר ידבר אליכם הרבה יותר, אולי בזכות הקטעים המיניים שמשולבים בו. 

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  אמו של מיכאל הלכה לעולמה. גרושתו ובתו המתבגרת בחו”ל, והוא קובר אותה לבדו בעזרת עובד בית הקברות. מכאן מכניס אותנו הסופר לעולמו של מיכאל, למשפחתו ספוגת הטרגדיות, למשפחה שהקים, לחוויות מילדותו, לחוויות מחייו המשתקמים הנוכחיים – כל אלה נשזרים זה בזה. הסיפור קולח, אך עבורי לא הייתה זו חוויית קריאה מיוחדת, אחת שתישאר חקוקה בזכרוני.

קטעים בספר מעוררים מחשבה ורגש, כמו אלה הנוגעים ביחסי אב ובתו הנערה, גרוש המנסה להתפרנס ולפצות את בתו, קצין נפגעים שבפיו בשורות איוב, נדנדת רגשות כלפי הגרושה שנותרה חברתו. 

מהכתיבה עולה בבירור דמותו של סופר שתיאוריו ייחודיים והוא מרבה לשלב תובנות ואמירות מעניינות על החיים שאפשר להזדהות עמן על נקלה. למשל, “היחסים ביניהם היו בועה של פנטזיה שמרחפת בעדנה בין זיזי המציאות”, וגם “הם השיקו כוסות ולגמו. הטקסיות הזאת של כלום עם כלום, חשב, מעשה שמחבר אותך למשהו חסר חשיבות לחלוטין אבל באופן מסודר, יוצר לך מעין ציר להסתובב סביבו…”, או בהקשר שאינו רומנטי, “לפעמים רפרטואר הבעות פניו של ילד הוא סך כל הטעויות שעשו הוריו”.

אולם קטעים אחדים עוררו בי אי-נעימות, כגון תיאורים מיניים שמספרת דמות האב על הבת המתבגרת. וקטעים אחרים היו בעיניי משונים ואף על גבול הפנטזיה, כמו המפגש המקרי שלו כנער עם יצאנית בלונה פארק, שבסופו הוא הכה אותה מכות רצח. בנוסף ההרגשה היא שמלאכת טווית המילים אינה מהוקצעת תמיד. הקשרים בין חלקי הסיפור רופפים לא אחת – בחלק מהמקרים מופרדים בכוכביות או בפרקים שונים באופן מלאכותי, והמעברים מהחיים הנוכחיים לזיכרונות לא תמיד חלקים וברורים.

לסיכום, להתרשמותי אפשר לומר על הספר בדיוק כפי שאפשר לומר על העריכה הלשונית שלו – בסדר, בהחלט לא רע, אבל גם לא מופת. יש לי הרגשה שגברים יתחברו לסגנון כתיבתו של אילן עמית יותר מנשים.

  אילן עמית למד מדעי החיים וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא אב לשתי בנות, מאיה ועדי, חי בתל אביב, מכור לשחייה וחובב נגינה בצ’לו ובגיטרה בס. ספריו, “אישה אחת נפלה” (הקיבוץ המאוחד, 2009), “החתול של שרדינגר” (אריה ניר, 2012) ו”אהבותיו הכוזבות של יוחנן” (כתר, 2018), זכו לשבחי הביקורת.

 

 

 

הוצאת ידיעות ספרים, 2019, 294 עמודים

  • אורית אושר היא עורכת לשונית ומתגוררת בחיפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *