מאת: איטו אבירם
ימי הפופ
מאת: עמיחי שלו
הוצאת: ידיעות ספרים
כמי שכתב עשרות ספרי נעורים, אני מעז להאמין כי בני נוער וילדים לא יימשכו לקרוא את ספרו של עמיחי שלו “ימי הפופ”. זאת, למרות שאני נהניתי מהספר הנאה מרובה, ואני ממליץ עליו בחום.
הלוואי ואתבדה, אך לעניות דעתי רוב בני הנוער בשנות הנעורים הללו בישראל חיים בתוך מציאות שבה קריאת ספר היא מטלה ולא דרך מענגת לעיסוק פנאי או תחביב. ממפגשיי הרבים עם תיכוניסטים וילדי חטיבות ביניים לאורך שנת הלימודים, במסגרת “סל תרבות” ו”אמנות לעם”, אני יכול להעיד כי הרוב המכריע של בני הנוער, בנים יותר מבנות, מדברים על קריאת הספרים בטון לועג ומבטל ואף מתגאים בעובדה שהם “הפסיקו לקרוא ספרים” לפני שנים רבות…
המציאות, אף אם שונה היא במעט מההצהרות הללו, מלמדת כי קריאת הספרים נהפכה והיתה לתחביב אנין של מיעוט מבוטל בתוך מערכת החינוך. הרוב המכריע יצליח לסיים את ה”בגרויות” בלא שקרא ולו ספר אחד שלא היה ברשימת הספרים ההכרחיים לצורך קבלת התעודה.
ספרי נעורים שבהם אוחזים התלמידים, כשכבר אין להם ברירה, הם ספרים הנכתבים בלשון פשוטה ובגובה העיניים על ידי סופרי נעורים כמו סמדר שיר, גלילה רון פדר ועבדכם הנאמן. ספרו של עמיחי שלו מטעה. אנו, הקוראים הבוגרים, נוטים לחשוב שכתיבתו של הספר היא “בגובה העיניים” וכי הסופר כותב את זיכרונותיו כנער בשפה שהיא “שילוב של פשטות וישירות עם מטפורות ודימויים שיריים עזים”, כפי שכתוב על כריכתו של הספר. ואמנם, פשטות וישירות יכולים היו אולי לדבר אל קוראים צעירים, אבל מטפורות ודימויים מרחיקים אותם, מכיוון שחוסר ניסיונם בקריאת ספרים והאימון הבלתי מספיק שהם התאמנו ברכישת מיומנויות קריאה מונע מהם להיאבק בדימויים, לעכל אותם ולהתענג עליהם. בעיניהם אלה מכשולים המקשים על קריאת הספר.
ולכן נשארתם אתם, הקוראים הבוגרים. ניסיונכם הוא די והותר כדי להתענג על שפתו הייחודית של עמיחי שלו, עיתונאי מרצה ומשורר, אשר מעביר את הביוגרפיה האישית שלו בין ארבע תחנות ונובלות שמהן בנוי הספר.
אני אהבתי והתחברתי במיוחד, בספר זה, אל סיפורי האהבה של הנער: אל המורה הגדולה ממנו בשנים, זארה, אל טלי הנערה היפה שאתה הוא אינו מעיז אף לשוחח ואל אמו שאותה הוא לקח כמובן מאילו עד שנפטרה במפתיע, ומאז הבין שהוא אוהב אותה כל כך ולעולם כבר לא יוכל לומר לה זאת. הגעגוע הקודר אל האימא שאיננה אינו יכול להשאיר קורא אחד אדיש, אף שהמספר אינו אומר כמעט את המלה “אהבה” בהקשר לאמו.
שיא אחר בספר הוא תיאור “הזיון הראשון” של הנער עם ידידתו, שכמוהו אף היא יתומה שאבדה את אביה: “כבשתי את הצרחה בנעיצה פראית של הלשון בפטמותיה הוורדרדות. השמעתי נהמות כמו של חיה. היא חייכה. הרגשתי את הגוף שלה מחייך, נמתח. הרגשתי שאני בוער, שאני לא ודע מה אני עושה. שוב עליתי על רכבת השדים של החלום. החולצה שלה היתה זרוקה על האדמה לידנו, וגם החזייה שלה היתה מכורבלת שם, ובמקום ריח הבושם האפרסקי השתלט עלי ריח גופה החמוץ יבש, כמו סוכריות שלעולם לא מספיקות”…
התיאור המרגש, הרגיש והכל כך אחר הוא תיאור שהייתי דואג שכל נער ונערה מתבגרים יקראו אותו במהלך שנת הלימודים…
ימי הפופ – ידיעות ספרים – עוד פרטים על הספר