“הנוסעת האחרונה” היא בחורה צעירה, בלדרית של כסף, תל אביבית עם נפש רגישה והיסטוריה קצרה ומצולקת. הסיפור מותח, קולח ומתפתח בצורה מאוזנת. סיפורה של חתולת רחוב מבית טוב, שהתפרק, המוצאת את עצמה נאבקת על קיומה החומרי, מנסה לרפא צלקות הקשורות בילדותה ובימי נעוריה ומסתבכת בצרותיה של בחורה אתיופית שאינה יכולה שלא לעזור לה.
עיקרו של הסיפור, המסופר בגוף ראשון זמן עבר, הוא איך הגיבורה, נינה, מוצאת את עצמה מסתבכת שוב ושוב עם בני אדם שאינם ישרים, אם לא עבריינים של ממש, ואיך היא מנסה לשמור על מוסריותה ולמצוא, על הדרך, גם אהבה.
וזוהי העלילה: לאחר ילדות מצולקת מנטישה רגשית של הוריה ונעורים מלאי הרס עצמי, נינה חיה לבדה בכרך התל־אביבי, ומתפרנסת משליחויות על אופניים וגם משליחויות אחרות, מפוקפקות יותר. בשובה מאחת הנסיעות הכרוכות בעיסוקה החדש, פונה אליה בחורה בנתב”ג ומבקשת להתקשר מהטלפון שלה. ההיענות של נינה מערבת אותה בסיפור בריחתה של אותה בחורה מפני מעבידיה שניסו למכור אותה לזנות. במקביל, נינה עצמה מתפרנסת מהעברת כספים במזומן מהמעביד שלה, איש נדלן מפוקפק, למזרח אירופה, היכן שיש לו עוד עסקים מפוקפקים. (הקלק להמשך קריאה)
ייתכן והרומן הזה היה צריך לגדול קצת יותר, כי חלקים ממנו, בעיקר חלקים בסופו, נמסרים כסיכום עלילתי, במקום להיות מפותחים יותר. למשל, יחסיה עם אמה, שאינה מאפשרת לה, בסוף הספר, להיפגש עם אחיה הקטנים, התאומים, החצי החורגים, והדרך שבה היא מתגברת ובכל זאת פוגשת אותם, היתה צריכה לזכות לפחות לפרק שלם, ולא לשתי פסקאות.
טל היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פרסמה שבעה ספרי שירה, האחרון עד כה אטלנטיס (אפיק, 2019), את הרומן אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית, 2015) ושישה ספרי ילדים.
זכתה בין השאר בפרס אשכול לסופרים עבריים, פרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו”ם ליצירות בעילום שם, פרסי דוליצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים) ועקביהו (אוניברסיטת בר־אילן) לשירה, פרס היצירה למתרגמים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.