סיימתי את “מפלצת הזיכרון” של ישי שריד, בהוצאת עם עובד, בתוך ימים ספורים. איני קורא מהר, וכשהספר מעניין אותי, אני מאט ומגביר חליפין את מהירות קריאתי, כמתקשה להחליט. כאילו מדובר היה בממתק אהוב, שהפה איננו רוצה להיפרד ממנו, אך מערכת העיכול מחכה לו כבר בחוסר סבלנות.
לימסול
כשקראתי את “לימסול”, ספרו הראשון, לפני כמה שנים, לא ידעתי כלל כי ישי הוא בנו של יוסי שריד ז”ל. אבל זה לא הפריע או עזר לי ליהנות מהספר, שכבר אז מתח וסקרן אותי, היה קריא וגלגל בקלות את העלילה, העוסקת באיש שירותי הביטחון, משוררת לאומית בת דמות של נעמי שמר ובנה שנחטף ע”י ערבים.
מפלצת הזיכרון
מפלצת הזיכרון הוא סיפורו האישי, בגוף ראשון, המנוסח כמכתב אחד גדול, של מדריך קבוצות נוער וחיילים לביקור במחנות הריכוז בפולין. הטון האישי עושה את הספר, מכיוון שבשום אופן לא הייתי מכניס את ראשי (בן של ניצולת שואה) אל מיטת השואה המדממת של ספר, הצגה או סרט העוסקים בשואה. די. שבעתי.
אך משהתחלתי לקרוא את קובלנתו של המדריך, היסטוריון ובוגר אקדמיה, גבר צעיר ונשוי עם ילדים, חוקר שואה הנאלץ לבלות תקופות ארוכות בבתי מלון ובדירה שכורה בפולין, כחלק מפרנסתו, תפסוני המילים והשפה הבהירה, הכמו יומיומית אך כל כך רגישה ולא שטוחה, לכדה אותי.
הספר עוסק באלימות. האלימות האולטימטיבית של הנאצים, האלימות של בני הנוער הישראלים, בבואם לסייר באתרי השואה והאלימות של המדריך עצמו, הבאה בהפתעה בסוף הספר, כשבאו מים עד נפש.
אי אפשר שלא להצדיע לתחקיר המפורט והדקדקני ולתחושה שהסופר, אכן, יודע כל כך הרבה פרטים על המנגנון שהניע את תעשיית הרצח וההשמדה של הנאצים, עד שמתקבל על הדעת שהוא אמנם הדריך שם בעצמו. מכאן, ועד לתחושת הערצה אל הרמה “המקצועית”, הכוח, וכושר הביצוע של הרוצחים, המרחק קצר. “כדי לשרוד בעולם הזה צריך להיות קצת נאצי”, מגיב תיכוניסט, כשנחשף לזוועה באחד המסעות. הסיפור האישי, העובדות המונחות על השולחן כטריוויה, המגע עם הזוועה והמוות והקדרות הופכים את הספר לא רק לקריא, מרגש ומסקרן, אלא גם למסמך חובה לכל מי שבורח, כמוני, מכל מה שקשור בשואה.
כשסיימתי את מפלצת הזיכרון הבנתי שאני בשל לקרוא את הספר “ההוא”, ואז משכתי מהמדף עוד ספר של ישי שריד – “גן נעמי”. את הספר הזה התחלתי פעם, כשאך יצא לאור, ועזבתי אותו אחרי כמה עמודים. עכשיו ניסיתי שוב. והפעם זה הלך.
גן נעמי
“גן נעמי” הוא סיפור אישי/כלכלי על הון וצדק חברתי, על כוחו של הכסף ועל עוולות בתי המשפט, שאמורים להגן עלינו, האזרחים הקטנים, מפני מגפיו הדורסניים של בעל ההון התורן. ישי שריד נכנס לגופה של גננת, גרושה ונאה שיש לה בן מתנכר בשנות ה- 20 לחייו וגן ילדים ברחוב קטן ליד חוף “מציצים” בתל אביב. הגן שייך לפילנתרופ יהודי מבוגר שמשכיר לה אותו בסכום זניח, ונהנה לפגוש אותה בכל פעם שהוא מזדמן לישראל. אין ביניהם חוזה כתוב, ואולי יש בכל זאת, באיזה מקום מין פתק שעליו נרשמו פעם עיקרי הסכם ההשכרה.
הסיפור מתפתח בכמה מישורים, כמו שישי יודע לכתוב. במישור הכלכלי – ארכיטקט עשיר קונה את הקרקע עם הגן ורוצה להעיף את גן נעמי משם לכל הרוחות. במישור החברתי, אנו נפתחים אל מערכת היחסים שבין הגננת להורי הילדים, לילדים עצמם ולעוזרות הגננת, כל מערכת שונה וייחודית. ויש גם מישור רומנטי, המתפתח לאיטו בין הורה גרוש של אחד הילדים ובין נעמי, גיבורת הסיפור. הספר אינו ממריא לגבהי המתח העלילתיים של “לימסול”, ואינו נוגע עמוק בלב, היכן ש”מפלצת הזיכרון” נוגעת, אבל אצלי, לפחות, תפסה הקריאה מומנטום אחרי כמה עשרות עמודים, ואז זה סוף סוף קרה לי, ואני נשאבתי לתוך הסיפור.