איטו אבירם

סיפורים בימי קורונה: תפוח אדמה לוהט / עדנה עירון*

“ועדיין את ממשיכה לחפש במקרר ובמזווה אחר מצרכים נוספים כדי לבשל עוד ועוד?” הוא שואל, ספק בחיוך ספק בנזיפה. את מחייכת בתשובה, יודעת בליבך כמה הוא נהנה מתוצרי ההתמכרות הזו.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

חמש מחבתות גדולות רוחשות על הכיריים הרחבים, הניצבים מעל התנור האדום הלוהט שכפתוריו זהובים, ומזכיר במראהו מכונה במפעל תעשייתי ישן. אפילו שמו – לה קוצ’ינה – מעלה בדימיון מטבחים שוקקים בארץ יפה וחמה, שמטבחיה עכשיו דוממים ונוגים.

במחבת אחת מיטגנים להם בחברותא בטטה נוצצת משמן הטיגון, פטריות לבנבנות, כרוב סגול חתוך לרצועות ארוכות כאטריות, פלחי גזר כתומים ועולצים ובצל ירוק המוסיף נימת חריפות לתבשיל. כל אלו יחד, בצבעוניותם המתפרצת, מסתדרים בנחת במרחב העגול, ואין ריב ואין מדון, כאומרים: “אם אנחנו יכולים יחד – כל אחד יכול!” במחבת שנייה נתחוני עוף זהובים ברוטב אסיאתי חריף-מתוק, שומרים בגאווה על עצמאותם אל מול הירקות המתערבים אלו באלו.

בסיר גבוה מתבשלת כרובית אצילית לבנה, מושלמת בעגלוליותה, שפרחיה הם מיקרוקוסמוס קטן של השלם, ואת עומדת ובוהה במים הרותחים, סינרך השחור המעוטר בפסטות צהובות כרוך סביב צווארך ומותנייך, וחושבת על העולם הקטן שאת מייצרת פה, עולם שבניגוד לפרחי הכרובית מנסה להתכחש למציאות ולייצר אנטיתזה לעולם המטורף שמסביבו.

בכיור מוטלים מספר קישואים כהים בירקותם, בוהקים ומזמינים, כשואלים: מה תכיני מאיתנו הפעם?

צרורות של שמיר ופטרוזיליה ועשבי תבלין אחרים מונחים שמוטים ועייפים, מצפים לזרם המים הקרים שייפתח עליהם ויחיה את נפשותיהם.

שומים, בצלים, חצילים ופלפלים מחכים בסבלנות לתורם על השיש המרובב, ובליבם גואה התרגשות להפתעה שאת מארגנת להם היום.

ואת אינך מפסיקה, כאילו נכנס בך דיבוק, מתרוצצת בין הכיריים, הכיור, השיש ותנור האפייה, מערבבת ובוחשת, מקצצת ומתבלת, והריחות הנהדרים מסחררים את ראשך ומשכיחים כל צער.

“ועדיין את ממשיכה לחפש במקרר ובמזווה אחר מצרכים נוספים כדי לבשל עוד ועוד?” הוא שואל, ספק בחיוך ספק בנזיפה. את מחייכת בתשובה, יודעת בליבך כמה הוא נהנה מתוצרי ההתמכרות הזו.

מידי פעם את שולפת קופסאות מן המזווה, ממלאה במגוון של תבשילים, ושולחת ווטסאפ לילדים עם התפריט המוכן והמתבשל. הקופסאות נארזות בשקיות ומוצבות ליד השער, והם מגיעים בחיוך רחב, מנופפים בידם (ממרחק בטוח), מפטפטים קצת, מודים, שולחים נשיקה וחוזרים לעדת הקטנטנים המחכה לכל אחד מהם בבית.

ואז, בלילה בלילה, עת עינייך כמעט נעצמות מעייפות, את תמשיכי לגלוש במרחבי המרשתת, מחפשת מתכונים חדשים ומעניינים. כי גם מחר יש יום.

  • עדנה משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בתל מונד

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *