איטו אבירם

סיפורים בימי קורונה: “לוקסוס של בידוד”/ לאה קורן*

“בבקשה, בבקשה, בבקשה, חדר עם נוף לים. היא ממשיכה להתחנן. שיהיה לה מה לעשות, שתרגיש קצת פחות בודדה, מחוברת לעולם, ליקום שהתהפך עליה בבת אחת עם המגיפה הזאת סטייל ימי הביניים, עם אנשים שמתים בהמוניהם…”

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

מכונית מחליקה על הכביש שהגשם החליק כמו מראה. האישה מביטה החוצה בפיזור נפש, עיניה מרפרפות על פני שיחים פורחים ממורקי גשם גם הם, בניינים מנומנמים מסוגרים ומתנכרים אליה. אם ייקחו את הפניה ימינה יגיעו אליה הביתה תוך חמש דקות אבל הנהג שמתחבא מאחורי זכוכית עבה ממשיך ישר ברמזור שלא ברור למה בכלל חיכו לחילופי הצבעים בו. הם היו יחידים שהמתינו מכל הכיוונים.

עכשיו היא שמה לב שהם לבדם בכל הכביש ובכל הדרך. אולי בגלל השעה? אבל השעה לא הייתה בכלל מוקדמת כל כך, נדמה לה, לו רק יכלה לשלוף את הטלפון או השעון שהיו ארוזים בשקית הכחולה הגדולה. אפשר רדיו? היא שואלת בקול רם, מקווה שהשניים במושב הקדמי, המופרד, ישמעו אותה וייענו.

השקט מטריף את דעתה. היא עוצמת עיניים, עייפה משעות של המתנה ומהמתח. אף אחד לא אמר לה כלום. כולם נראו כמו העתק של אותו חייזר לבוש חליפת חלל לבנה ומבודדת. לא היו פנים והקולות היו עמומים. גם ממנה לקחו את הבגדים והתיק והחפצים והכניסו אותם לשתי שקיות ענק, שקית בתוך שקית והשפריצו עליהן חומר שריחו היה נעים במפתיע. בבית החולים גם דקרו אותה ופשפשו בפיה ואפה במקל שורט ונעלו אותה בחדר זמן ארוך, היא חושבת, לא הייתה בטוחה כי נרדמה.

המכונית נעצרת עתה בפתח מלון. מלון? היא חושבת, מלון? מה אנחנו עושים כאן? דווקא מלון יוקרה, שמה לב. מה קורה? למה אנחנו פה? היא דורשת לדעת, שישמעו אותה מתחת למסכות. כמובן שלא עונים לה, הם מושכים במרפקה במעלה ארבע או חמש מדרגות, כמעט גוררים אותה לשולחן הקבלה.

אפשר חדר שקט עם נוף לים? היא אומרת לאישה שמולה. איך בכלל היא יודעת שמדובר באישה לא ברור כי במדים הלבנים האלה כולם נראים אותו דבר, כנראה שגם היא.

מאאאהההה? שואלת פקידת הקבלה.

נו, בבקשה, חדר שקט עם נוף לים… חוזרת על עצמה כמו תוכי, מרגישה ממש מטומטמת, כי מה זה? היא לא פה לנופש, זה סוג של אשפוז כנראה, שמרגיש לה ממש כמו כלא. כששאלה בחדר המיון לכמה זמן הבידוד, משכה הדמות עם התג של רופאה בכתפיים בחוסר ידיעה. מאסר עולם חשבה לעצמה אז בסרקזם עצמי. אולי בסוף ישחררו אותי על התנהגות טובה.

בבקשה, בבקשה, בבקשה, חדר עם נוף לים. היא ממשיכה להתחנן. שיהיה לה מה לעשות, שתרגיש קצת פחות בודדה, מחוברת לעולם, ליקום שהתהפך עליה בבת אחת עם המגיפה הזאת סטייל ימי הביניים, עם אנשים שמתים בהמוניהם (בסין ואיטליה) ברחוב (באירן) אבל זה עדיין מפחיד אותה כי מי יודע מה ילד יום.

המלווים חוטפים את כרטיס הכניסה לחדר מכוונים אותה למעלית. לא להאמין היא חושבת בשמחה אחרי שננעלה הדלת מאחוריה, חדר בקומת המנהלים עם נוף פנוראמי לים. יש אלוהים! ובלבה היא מברכת את פקידת הקבלה הנחמדה שהקשיבה לייאוש בקולה.

עתה היא נעמדת מול החלון העצום ומתפשטת עירומה, לפי ההוראות בדפים שמצאה על השולחן, מושכת כיסא ומתיישבת כמו שהיא, מתעלמת מן הטרנינג הוורוד, האופטימי, שמחכה לה בחדר, קצת רועדת מהצינה אבל נהנית בטירוף מההקלה, מול החלון, מביטה בגגות הבתים המצוחצחים מחורף ארוך וגשום. פה ושם עוד נראות על העוקם אנטנות נושנות שאיש לא טרח להסיר, משבשות את הסימטריה והסדר.

**

כך ישבה מרותקת והמשיכה לבהות עוד שעה ארוכה. במרחק שבתו עגורני הנמל הריק מאוניות והים סער עצבני וכעוס כמו כל העולם בימי קורונה אלה, אפור פנים, כמוה, ולא ידידותי בכלל. למרות החלון האטום יכלה לשמוע באזני רוחה את הגלים הבאים בשווווווו ענק ונסוגים בפססס שקט. גם את הרוח שנשבה בכוח בעצים שמעה.

על שולחן לא הכי יציב צלוחית קטנה עם תרופות חכתה לה וחמגשית עם אוכל קר. תודה לאל, אמרה בקול רם. מורעבת, היא נגסה בסנדביץ׳ העבה, מזהה בקושי את פרוסת הפסטרמה הדקיקה ושני עיגולי המלפפון החמוץ שכמו הסתתרו בפניה בביישנות בין הפרוסות, שותה ישר מברז המים ובולעת את הכדורים מכוסית הפלסטיק. מיד לאחר מכן, כפי שהיא, עירומה היא נשכבה במיטה ונרדמה.

רק אחרי שבוע ירד לה האסימון. היא ישנה כמו מטורפת רוב היממה הודות לאחד הכדורים הקטנים שחיכו לה מדי בוקר ליד הדלת יחד עם שלוש חמגשיות אוכל ושני ליטר מים. למה מים, תהתה, מדוע לא דאגו לקוקה-קולה?

קוקה קולה לא בריא אמר לה בראש גידי בעלה, קוקה קולה זה לא בריא ועושה גזים. מה איכפת לה עכשיו? המגיפה בלאו הכי מטיילת בגופה. וגזים? היא לבד בחדר וזה אחד היתרונות, אולי היחיד, אבל בכל זאת.

כל הדיון מיותר כי קוקה קולה אין, והטלפון בחדר לא מחובר לקבלה אלא לאחות בבית החולים שתשובתה על כל בקשה היא: איך את מרגישה? עלה לך החום? יש לך סחרחורת? אכלת? היו לך יציאות? עכשיו תנשמי עמוק ותחזיקי עד שאני אגיד לך… עשרים שניות, אחת, שתיים, שלוש… אז היא הפסיקה לצלצל.

היא גם לא ענתה לטלפון שצלצל פעם אחת ובתוך שתי שניות בערך פרצו לחדרה שני חייזרים לבדוק אם היא עוד חיה. מזל שבדיוק לבשה את האימונית, ולא הייתה עירומה כמו שאהבה. טוב, עכשיו שהבינה שהיא מורדמת היא החליטה לבדוק. כל יום נמנעת מלקחת את אחד הכדורים עד שעלתה על הפושע. כדור ורוד, תמים למראה.

כמה זמן עבר מאז שהיא פה בחדר? הייתה צריכה לחרוט פס במשקוף כל יום כדי לדעת, כמו רובינזון קרוזו. לה לא היה מזל כמוהו למצוא איזה ששת שיהיה לה לעזר ולחברה. היא חשבה להרים את הטלפון ולשאול עד מתי ונמנעה כמובן. היא החליטה לארוב למחלקי התרופות והחמגשיות שכבר לא יכלה אפילו להסתכל עליהן מרוב גועל. היא רזתה זה ברור, אבל למות מרעב לא תמות כי, כמו שאימא שלה הייתה אומרת ״אי אפשר למות מרעב אם יש אוכל, אפילו אם לא אוהבים אותו״.

גם ספרים הם היו משאירים לה. לפעמים לקחה ולפעמים לא. היא ניסתה לספור בראש כמה ספרים קראה ולא זכרה כמעט אף אחד. לו לפחות היו משאירים לה את מכשיר הטלפון…

הימים חלפו, ולאיטה, הפסיקה להסתכל בחלון. כבר הכירה כל  פרט ופרט בנוף וזה התחיל לעצבן אותה אז היא גם סגרה את הווילון.

**

אז עכשיו היא מנותקת סופית מן העולם. הטלוויזיה מקולקלת, הרדיו משמיע רק מוסיקה מרגיעה של מעליות. היא הפסיקה אפילו לדבר לעצמה בקול או בראש וחזרה לקחת את הכדור הורוד.

לישון.

לישון כמו למות, מהדהד במוחה המלט.

לא, לא רוצה למות אבל גם להיות כאן לא רוצה להיות יותר. אז היא ישנה.

הנה הם מוציאים אותה מהמלון באימונית אפורה, חדשה. במכונית היא ממשיכה לנמנם, עדיין מפוצצת בכדורי ההרדמה, לא מקשיבה לרדיו. כנראה שהמוח שלה יצא מההרגל לשמוע בכלל. לא שמה לב לדרך, לרמזורים, לפניות ולשמש המשקה בחום חדש את השיחים והפקעות הפורחים בכיכרות ובחצרות הבתים.

הביתה? היא שואלת בלחש.

הנהג בג׳ינס וטי שירט מחייך אליה, הביתה, אלא מה?

**

לאה משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בספרייה המ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *