“יוס! אתה בא?”
קולה של דנה אמנם רחוק ועמום, אך למרות זאת אני מזהה נימה אחרת. מתח? כעס? בדרך כלל היא קוראת לי יוסי. “יוס” שמור למקרים מיוחדים.
“כן המפקדת…” אני מבין פתאום שפלטתי זאת בקול ומתמלא חשש שמא שמעה אותי.
אני מתנער. לאן הגעתי… גבר בן 54 שפוחד מתגובת אשתו בגין ביצוע הפשע הנורא של גניבת כמה דקות חופש לעצמו במרפסת.
אני שולח אצבע אל האדנית ונועץ אותה לתוך האדמה. מצוין. לחה בדיוק במידה הנכונה.
מעט אדמה נתחבה לי מתחת לציפורן. אני מנקה אותה על החולצה, מורח היטב ומוסיף כתם חום נוסף ליצירת האמנות המפוארת. אני תופס בחולצה, מותח אותה ומתבונן בציור המרשים: אוסף כתמים ססגוניים על בד לבן-לשעבר. אקספרסיוניזם? סוריאליזם? הכתמים מזכירים לי משום מה את “אוכלי תפוחי האדמה” של ואן גוך. טביעות אצבעותיי נראות כמו משיכות המכחול שלו. אין ספק שאני מוכשר. עם השיער הפרוע והזקן הארוך אני באמת נראה כמו האמן ההולנדי הדגול, למעט שתי נקודות שוני: אני לא ג’ינג’י, ואין לי מבט מטורף בעיניים.
אני תופס את כף החפירה הקטנה, המבריקה, ומנקה אותה (עם החולצה כמובן), ומביט בבבואתי. אני לוקח חזרה את מה שאמרתי על העיניים.
“אתה שומע אותי?”
הקול המצווה נשמע שוב, קרוב יותר. מיד אחריו מגיע המלמול, חזק מספיק כדי שאשמע.
“אופפף, איפה הוא?..” הטון עצבני עכשיו אפילו יותר, מתקרב לנקודת רתיחה.
“שניה, אני קוטף קצת נענע!” אני מגיב בלית ברירה. קריאתי מבהילה זוג יונים שבבת אחת ממריאות מהמרפסת אל השמיים נטולי הענן. אני עוקב אחריהן עד שהן נעלמות מעבר לגגות הרחוקים. איזה יום יפה. אנטיתזה קיצונית למה שמתחולל על פני הקרקע.
אני משפיל את מבטי למטה, אל הרחוב.
על קיר האבן בכניסה לבניין המפויח ממול מתנוסס כיתוב הגרפיטי שמסרב לדהות, “יום הדין”. מימינו ערמת אשפה שכבר מזמן חדלה להסריח, לפחות זה. בחודשים הראשונים הריח היה בלתי נסבל, עד שהחיות סילקו את המתים. אבל עכשיו, לאחר שנים של התבוננות מהמרפסת, העיניים התרגלו מזמן לנוף החורבות ושום דבר כבר לא מזעזע. הצחנה נעלמה וצבעוניות הזבל התמזגה לה עם אבני המדרכה הצבועות כחול-לבן. אפילו הרכב ההפוך על צידו במרכז הצומת הפך למיצג אמנותי והשלט שעליו, “דוקטור דשא” – כוסה מזמן בכתמי חלודה. מחלונותיו פרצו ענפיו של עץ שאיני מצליח לזהות. ניזון, מן הסתם, מחומרי דישון שנותרו ברכב ההפוך. אני לא רוצה לחשוב מה עוד מזין את העץ. חיים חדשים שצומחים מתוך המוות.
מזווית העין אני מבחין לפתע בתנועה ושומע יללה וקולות מאבק.
“מה?..” אני ממלמל, ומיד נפתרת התעלומה כשמתוך ערימת אשפה מגיח בעל חיים גדול ורץ משם, מתרחק בצליעה. שועל? לא, גדול יותר. כנראה זאב.
וואו. הרבה זמן לא ביקרו זאבים ברחוב. אין להם כבר מה לאכול כאן.
אני חייב לציין את ביקור הזאב ביומן. ההחלטה לנהל יומן אירועים נפלה לפני שנתיים, כשפסקו שידורי הרדיו ונותרנו מנותקים מהעולם. החלטתי שמישהו חייב לתעד את מה שמתרחש כאן. ועם נקודת תצפית טובה כל כך ממרומי הקומה החמישית, המישהו הזה צריך להיות אני.
דנה חושבת שזה בזבוז זמן, אבל אני חושב שהיא פשוט מקנאה משום שמצאתי משהו להתעסק בו, להעביר את הזמן ולא לחשוב על מה שקרה.
אני מבין פתאום שאני עדיין מחזיק את כף המתכת הקטנה, ומחזיר אותה בעדינות למקומה, בארגז הכתום שקנתה לי רעות לכבוד יום ההולדת. חמש שנים חלפו מאז אותו יום. לא ידענו שתהיה זו המסיבה האחרונה שנחגוג יחד.
על מכסה הארגז מוטבע הכיתוב: “סט הכלים לגנן המתחיל” ובסמוך לו האותיות הילדותיות, התמימות, שרעות הוסיפה בטוש סגול עבה, “והאבא המושלםםם!”
אני מלטף באצבעי את המם הסופית האחרונה. היא מחוקה כמעט לגמרי, אבל שאר הכיתוב עדיין חד וקריא. מרשים למדיי, בהתחשב בעובדה שהאותיות נכתבו לפני זמן רב כל כך, כשרעות ויוני עוד היו איתנו. אני מנסה לחשב כמה זמן חלף: פברואר 2020, לפני חמש שנים. רעות הייתה בת 10 וחצי. בערך חודש לפני שהכל התחיל.
מוזר שאני כבר לא בוכה. קראתי פעם שיש גבול לכמות הדמעות שאדם יכול להפיק בימי חייו. התאוריה אומרת שאתה בוכה ובוכה עד שזהו, נגמר. כבר לא יוצא כלום. האמת שזה די הגיוני כשחושבים על זה: אם כל אחד הוא מעיין של רעיונות, יצירתיות, אופטימיות – הרי שמהמעיין מופקים ביטויים גשמיים של כל אלה. ביטויי שמחה בצד ביטויי עצב. כמו דמעות, למשל. אבל אם המעיין מתרוקן מכל מה שנמצא בו, כל מה שטוב וחיוני ואופטימי ושמח – הוא פשוט מתייבש ונותר רק מאגר מים עבשים, חסרי חיים. שלולית שפשוט עומדת, מתכסה ירוקת ומתייבשת ללא תנועה, למעט משב רוח נדיר או עלה יבש תועה שנושר מעץ סמוך, פוגע במים ויוצר גל זמני, חסר עתיד.
וכך המעיין שהפך לשלולית נותר ללא תכלית, ללא תקווה, ללא יכולת להפיק שום דבר.
מעיין יבש, זה מה שאני. יוסי לוי גרסת 2025. מעיין יבש עם מרפסת, נענע באדניות ויומן שאיש לא יקרא לעולם.
“והאבא המושלםםם!” אני מלטף את האותיות ונזכר.
לפני חמש שנים זה קרה. תחילה בסין, אח”כ באירופה ובשאר העולם. האסון הנורא ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה, כך אמרו המומחים. המאבק במגפה נמשך כמעט שנה. מדינות רבות גילו סולידריות ושיתפו פעולה במלחמה נגד האויב המשותף עם הכתר. האנושות נגד הנגיף. הטוב נגד הרע. כמו שני ענקים בקרב הורדות ידיים, כשהפרס למנצח הוא הישרדות.
המאמץ הגלובלי נשא פירות וקולקטיב מומחי הרפואה הצליחו להרכיב קוקטייל של תרופות לריסון המחלה. לבסוף גם פותח בהצלחה חיסון.
ואז, יום אחד זה נגמר וכולם נשמו לרווחה. העולם ליקק את הפצעים וספר את המתים.
בישראל המצב היה טוב יחסית: “רק” חמשת אלפים שבע מאות שבעים וחמישה קורבנות.
חמש-שבע-שבע-חמש. בחדשות הזכירו את המספר הזה אינספור פעמים, הסבירו שרוב המתים הם זקנים, ושיכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
רבנים מצאו סימליות רבה במספר הזה, שמסמל את תחיית העם היהודי בארצו. פוליטיקאים התחרו זה בזה בהכרזות ניצחון ובעיניים בורקות על רקע הדגל אמרו שכל הכבוד לנו ושאין כמו העם שלנו ומציון תצא תורה וישראל ערבים זה לזה וכל שאר הבולשיט.
ישבנו אז, ארבעתנו בסלון, דנה, רעות, יוני ואני, וצפינו בשר הבריאות מכריז בגאווה ש”זהו זה – ממחר מחסנים את כולם. המגיפה מאחורינו!” דנה בכתה בהקלה, ומיד הצטרפו אליה גם הילדים. יוני התעקש להבהיר שהוא לא בוכה כי הוא כבר גדול וחוץ מזה הוא הרי בן. זה גרם לכולנו לצחוק. צחקנו מתוך הקלה. צחקנו כי הרגשנו בלתי מנוצחים.
צחקנו כי לא ידענו מה עומד לקרות.
חצי שנה זה לקח. רק חצי שנה לפני שהגיע הסיבוב השני.
בתחילה לא שמו לב למה שקורה. העולם מיאן להאמין שהרע מכל עוד לפנינו. אז נכון שבבת אחת המון ילדים סבלו מצינון ונזלת. אז מה? הרי המבוגרים הם אלה ששייכים לאוכלוסייה בסיכון, ולא הילדים. הילדים אמורים להיות מוגנים. איש לא תיאר לעצמו שבאמצעות החיסון הזרקנו את המוות וחרצנו את גורלם במו ידינו. כשהתחילו להבין מה קורה, כבר היה מאוחר מדי. הסתבר שקרב הורדות הידיים מעולם לא הסתיים. היריב רק יצא להפסקה קצרה, והתכונן לנוק אאוט.
עם קצב הדבקה של אחד לחמישה, לאנושות לא היה סיכוי. תוך עשרה ימים נדבקו רוב הילדים. תוך שלושה חודשים מתו כולם. בחודשים שלאחר מכן מתו רוב המבוגרים. העובדה שגם דנה וגם אני לא חלינו מהווה סטייה סטטיסטית יוצאת דופן. אנחנו לא יודעים כמה עוד שרדו, אבל כל הרחוב שלנו ריק מדיירים, ורוב הבניינים בבלוק מזמן הוצתו ועלו באש כחלק מהטיהור.
כבר שנים שבבניין שלנו גרים רק שלושתנו. דנה, אני ו…
“קובי כאן”.
קולה הקרוב של דנה גורם לי לקפוץ לאחור ואני פוגש במבטה המתוח.
היא בוחנת אותי ומבחינה בעלי הנענע בידי. מזל שיש לי הוכחה שבאמת קטפתי. אחרת מי יודע איזה פשע ביצעתי.
“סבבה, אני בא.” אני תוקע את הכף באדנית האחרונה משמאל, זו שנותרה ערירית וריקה מצמחים כבר כמה שבועות, מאז שהבזיליקום גסס ומת.
אני משתרך מאחוריה כחייל ממושמע ומרים את עיניי אל קובי, איש גדול ושמן עם גינונים של ילד. יש לו חיוך רחב החושף רווח בין שיניו הקדמיות, עובדה המקנה לו מראה ילדותי וחביב עוד יותר.
לפני שנה בדיוק הגיע לבניין שלנו והשתלט על הקומה העליונה, הנטושה.
החיבור בינינו היה מידי. בלילה בו הגיע ונשמעה דפיקה בדלת, דנה ואני הסתכלנו זה בזו בחשש. ידענו ששנינו הדיירים היחידים בבניין, אולי אפילו בכל הבלוק. היחידים שנותרנו בחיים.
דרך העינית ראינו צללית של אדם גדול.
לקח לי זמן למצוא את האם-16. דרכתי אותו, כיוונתי אל הדלת וסימנתי לדנה לפתוח.
קבלת פנים כזו אמורה להיות מפחידה למדי, אבל האיש הגדול שנגלה לעינינו לא נראה מוטרד כלל. הוא היה מכוסה בחליפת בידוד עם מסכה, ועל כתפו נשא גליל ניילון עבה.
כשהסיר את המסכה מפניו, חשף בחיוך את הרווח בין שיניו ובקול רך להפליא שאל, “תעזרו לי לפנות את הקומה למעלה?” דנה ואני נשמנו לרווחה.
היה משהו מנחם בידיעה שאנחנו כבר לא לבד בבניין ובקומה למעלה כבר אין רק גופות ועכברים. נוכחותו של קובי היוותה משב רוח רענן בעולם ששכח תקווה מה היא. הוא התגלה כאדם בעל יכולות רבות: סייע לי בתחזוקת גינת הגג, ומדי פעם יצא לצוד ואף הצליח להביא בשר.
הוא חלק איתנו הכל, וערב אחד הגיע עם שישיית בירה וגיחך למראה פנינו כשזיהינו את התוויות על הבקבוקים. כשישבנו על הגג, כל אחד עם ה”קורונה” שלו והקשבנו לסיפוריו המשעשעים ולצחוקו הרועם – הרגשנו כמעט נורמליים. קובי סיפר על כל הנשים שהכיר ומנה את הסיבות המדויקות שגרמו להן לעזוב אותו. ברגעים אלה הסתכלתי על דנה וראיתי אותה צוחקת, מלאת חיים עם ניצוץ בעיניים. דנה של פעם. את ילדיו, לעומת זאת, קובי לא הזכיר מעולם, למרות שוודאי היו לו. זה היה ברור מהאופן בו הסתכל על התמונות של רעות ויוני.
לאחרונה קרה משהו לקובי. הצחוק הרועם התחלף בשתיקות, הוא מיעט לבקר וכבר לא הגיע לסייע לי בגינת הגג. כשביקוריו פסקו לגמרי, עליתי אל דלתו, דפקתי וקראתי בשמו אך ללא מענה. מבעד לדלת שמעתי פסיעות ומלמולים.
לפני כמה לילות נשמעו מהקומה שמעלינו קולות ויכוח רמים, למרות שקובי גר שם לבד.
כשאתמול לפנות בוקר אחד הבניינים ברחוב עלה באש, מיהרתי לגג וגיליתי שחששי היה מוצדק: מיכל הנפט לשעת חירום נעלם. כשסיפרתי על כך לדנה היא נשכה שפתיים ובעיניה ניכר הפחד.
ועכשיו קובי עומד מולנו בכניסה לסלון. אין חיוך, אין רווח בשיניים, מבט מוזר בעיניו. מבגדיו עולה ריח שלא ניתן לטעות בו. נפט.
“מה נשמע, קובי?” אני שואל בקול רם ומחייך, שולח את ידי וטופח על כתפו.
האיש הענק ממלמל משהו ועוקף אותי.
“מה, קובי? לא שמעתי,” אני ממשיך בקול רם ורואה את דנה פוסעת לאחור בחשש. עורפי מעקצץ בדקירות של חום וניחוח מטריד עולה באפי.
“רק רוצה להיפרד, טוב?” קולו שבור. הוא פונה אל קיר הסלון, אל המקום שבו הייתה פעם הטלוויזיה. גבו מופנה אלינו וברור לי במה הוא מביט.
החום בעורפי מתגבר ואני מסתובב לאחור אל הדלת. חדר המדרגות מואר באור כתום ומרצד, וענני עשן סמיך מתעבים במהירות וממלאים את הסלון.
אני מתחיל להשתעל בפראות, וכך גם דנה. היא מביטה באיש הענק בעיניים קרועות וממלמלת, “לא!..”
“קובי! מה עשית?!” אני צועק והעשן נכנס לי לפה ולעיניים, צורב ומעוור.
האיש הענק שולח יד אל מסגרת התמונה הגדולה ומלטף את הפנים של רעות ויוני.
* אור הוא יוצר תוכן, איש מדיה ומשתתף בסדנת הכתיבה של איטו אבירם במדרשה העירונית ברעננה.