עזבו את מארקס הסופר. שכחו ממנו. הרי לכם גרסה רזה (קצת יותר ממאה עמ’) של גבריאל גרסיה מארקס העיתונאי, ואת התוצאה – כתבה מרגשת ומשובחת, אתם תקראו בנשימה עצורה וכמו שאומרים: בהחלט תרגישו כאילו הדברים קורים לכם, ממש.
הכתיבה החווייתית של הספר, אכן, מזכירה כתבה עיתונאית, או אפילו ראיון טלוויזיוני עם ניצול, שיש לו כושר תיאורי גבוה. הודות לכושר התיאורי הזה, של הימאי, וגם תודות לאופטימיות שלו ולמזלו הטוב, אנחנו, הקוראים, מוצאים את עצמנו על גבה של סירת שעם שקרקעיתה עשוית בד, הנסחפת ברוח עזה לכיוון לא ברור. המספר, בגוף ראשון ובזמן עבר, מתאר בדקדקנות ובאריכות את כל שעובר עליו, שעה-שעה, יום ולילה. גם ברגעים הקשים שלו, וישנם כאלה, כמו אכילת ענף שצף במים, או מלחמה בכריש, שנוגס מידו חצי מהמשוט שלו, נשמרת האופטימיות. זאת, לא בגלל שאנו יודעים שהאיש ניצל, בסופו של דבר, אלא בגלל שהרצון לחיות והיכולת ליהנות מיופיו של הטבע ואכזריותו, קיימת לאורך כל הסיפור.
וזוהי העלילה: ב־28 בפברואר 1955 נודע כי במהלך סערה בים הקריבי נפלו לים ונעלמו שמונה אנשי צוות של הקַלדָס, משחתת בחיל הים של קולומביה. באותה עת הייתה האונייה בדרכה ממוֹבִּיל שבארצות הברית, ששם עברה שיפוצים, אל נמל קַרְטָחֵנָה בקולומביה, והגיעה אליו במועד המתוכנן, שעתיים אחרי האסון. החיפושים אחר ניצולים החלו מיד, בסיוע הכוחות הצפון־אמריקניים בתעלת פנמה, שאחראים גם לשליטה הצבאית ולמעשי חסד אחרים בדרום הים הקריבי.
בתום ארבעה ימים חדלו החיפושים, והימאים האבודים הוכרזו רשמית מתים. ואולם שבוע לאחר מכן אחד מהם נמצא גוסס על חוף שומם בצפון קולומביה, לאחר שבילה עשרה ימים על גבי רפסודה בלב ים, בלי מזון ובלי מים. שמו היה לוּאיס אָלֵחָנְדְרוֺ וֵלָסְקוֺ. ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר לגבריאל גרסיה מרקס, בדיוק כשם שפורסם חודש לאחר האסון בעיתון אֶל אֶסְפֶּקְטָדוֺר בבּוגוטָה.
תחילתו של הסיפור:
על החברים שלי שמתו בים
ב-22 בפברואר הודיעו לנו שחוזרים לקולומביה. כבר שמונה חודשים היינו במובּיל, אלבמה, ארצות הברית, שם אח”י קלדס עברה שיפוצים במערכת החשמל והחימוש שלה. בזמן שעבדו על האונייה, אנחנו, חברי הצוות, עברנו הכשרה מיוחדת. בימי החופשה עשינו מה שעושים כל הימאים על היבשה: הלכנו לקולנוע עם החבֵרה ואחר כך נפגשנו בג’ו פָּלוּקָה, מסבאה בנמל, ושם שתינו ויסקי ומפעם לפעם הלכנו מכות.
לחברה שלי קראו מארי אַדְרֶס, הכרתי אותה חודשיים אחרי שהגעתי למובּיל, דרך החברה של ימאי אחר. למרות שהיא למדה ספרדית בהרבה כישרון, אני חושב שמארי אדרס אף פעם לא הבינה למה החברים שלי קוראים לה מארי דירֶקְסְיוֹן.1 כל פעם שהיה לי חופש הייתי מזמין אותה לקולנוע, אפילו שהיא העדיפה שאזמין אותה לאכול גלידה. הסתדרנו איכשהו עם החצי אנגלית שלי והחצי ספרדית שלה, אבל הסתדרנו תמיד, גם בקולנוע וגם כשאכלנו גלידה.
רק פעם אחת הלכתי לקולנוע בלי מארי אדרס: בערב שבו ראינו את “המרד על הקֵיין”. כמה חברים שלי שמעו שזה סרט טוב על החיים בשולַת מוקשים. בגלל זה הלכנו לראות אותו. אבל הקטע הכי טוב בסרט לא היה שולת המוקשים אלא הסערה. כולנו הסכמנו שבסערה כזאת מה שצריך לעשות זה לשנות את הכיוון של האונייה, כמו שעשו המורדים. אבל אני וכל החברים שלי לא היינו אף פעם בסערה כזאת, אז שום דבר בסרט הזה לא הרשים אותנו כמו הסערה. כשהלכנו לישון ימאי דייגו וֵלַסְקֶס, שמאוד הושפע מהסרט וחשב על זה שעוד מעט שוב נהיה בים, שאל אותנו: “מה אם יקרה לנו משהו כזה?”
אני מודה שגם עליי הסרט השפיע. אחרי שמונה חודשים כבר לא הייתי רגיל לים. לא פחדתי, כי המדריך לימד אותנו איך לשרוד בלב ים. ובכל זאת, הייתי חסר שקט במיוחד בלילה אחרי שראינו את “המרד על הקיין”.
אני לא רוצה להגיד שמאותו רגע התחלתי לצפות את האסון, אבל האמת היא שאף פעם לא פחדתי כל כך לפני הפלגה. בבוגוטה, כשהייתי ילד וראיתי את האיורים בספרים, לא חשבתי אף פעם על זה שמישהו עלול למצוא את מותו בים. להפך, חשבתי על הים בהרבה ביטחון. ומרגע שהתגייסתי לחיל הים, לפני שנתיים כמעט, לא חוויתי שום בעיה מיוחדת בזמן הפלגה.
אבל אני לא מתבייש להודות שהרגשתי משהו דומה מאוד לפחד אחרי שראיתי את “המרד על הקיין”. שכבתי על הגב בדרגש שלי, העליון במיטת קומתיים, וחשבתי על המשפחה שלי ועל המסע שמחכה לנו עד שנגיע לקרטחֵנה. לא הצלחתי להירדם. שכבתי שם עם הראש על הידיים ושמעתי את הגלים השקטים על המזח ואת הנשימה הרגועה של ארבעים הימאים שישנו יחד איתי. מתחתיי, ימאי ראשון לואיס רֶנְחיפוֹ נחר כמו טרומבון. אני לא יודע מה הוא חלם, אבל הוא בטח לא היה ישן בשקט כל כך אם היה יודע ששמונה ימים אחר כך הוא ימות בטביעה.
חוסר השקט שלי נמשך כל השבוע. יום ההפלגה התקרב במהירות מבהילה ואני ניסיתי להחדיר לעצמי ביטחון בשיחות עם החברים. אח”י קלדס הייתה מוכנה להפלגה. בימים האלה דיברנו יותר על המשפחות שלנו, על קולומביה ועל התוכניות שלנו לחזרה. לאט־לאט האונייה התמלאה במתנות שהבאנו הביתה: בעיקר מכשירי רדיו, מקררים, מכונות כביסה ותנורים. אני הבאתי רדיו.
יום ההפלגה התקרב אבל לא הצלחתי להשתחרר מהדאגות שלי, והחלטתי שברגע שאגיע לקרטחנה אעזוב את חיל הים. לא אמשיך להסתכן בהפלגות. בלילה לפני שעזבנו הלכתי להיפרד ממארי, חשבתי לספר לה על החששות שלי וההחלטה שלי. אבל לא עשיתי את זה, כי הבטחתי לה לחזור ואם הייתי אומר לה שאני נחוש לא להפליג יותר לעולם, היא לא הייתה מאמינה לי. היחידי ששיתפתי בהחלטה שלי היה החבר הקרוב שלי, ימאי שני רמון אֵרֵרָה, והוא הודה שהחליט גם כן לעזוב את חיל הים ברגע שיגיע לקרטחנה. אחרי ששיתפנו אחד את השני בחששות שלנו, הלכנו רמון אררה ואני יחד עם ימאי דייגו ולסקס לשתות ויסקי אחרון אצל ג’ו פלוקה.
התכוונו לשתות כוסית, אבל שתינו חמישה בקבוקים. החברות שליוו אותנו כמעט כל ערב ידעו שאנחנו עומדים להפליג והן החליטו לבוא להיפרד, להשתכר ולבכות לאות תודה. המנצח של התזמורת, איש רציני עם משקפיים שגרמו לו להיראות כמו כל דבר חוץ ממוזיקאי, ניגן לכבודנו תוכנית שלמה של ממבּוֹ וטנגו, במחשבה שזאת מוזיקה קולומביאנית. החברות שלנו בכו ושתו ויסקי בדולר וחצי לבקבוק.
בשבוע האחרון במובּיל קיבלנו שלושה תשלומים, אז החלטנו לשחרר את כל המעצורים. אני כי הייתי מודאג ורציתי להשתכר; רמון אררה כי היה שמח, כמו תמיד, וכי הוא מאַרְחוֹנָה ומנגן בתוף ויודע לחקות בצורה בלתי רגילה את הזמרים שבאופנה.
קצת לפני שפרשנו ניגש לשולחן ימאי צפון־אמריקני וביקש מרמון אררה רשות לרקוד עם הבת זוג שלו, בלונדינית ענקית ששתתה הכי מעט ובכתה הכי הרבה, ובכנות! ההוא שאל באנגלית ורמון אררה דחף אותו ואמר בספרדית: “אני לא מבין כלום!”
זאת הייתה אחת הקטטות הכי מוצלחות במובּיל, כולל כיסאות שנשברו על ראשים וניידות ושוטרים. רמון אררה, שהצליח להכניס לצפון־אמריקני שתי רַאסיות רציניות, חזר לאונייה באחת בלילה. גם הוא, כמו דניאל סַנְטוֹס, אמר שזאת הפעם האחרונה שהוא מפליג. ובאמת זאת הייתה הפעם האחרונה.
בשלוש לפנות בוקר ב-24 בפברואר אח”י קלדס הרימה עוגן ויצאה לדרך מנמל מובּיל לקרטחנה. כולנו שמחנו לחזור הביתה. כולנו הבאנו איתנו מתנות. רב”ט מיגֵל אוֹרְטֵגָה נראה הכי שמח מכולם. אני חושב שבחיים לא פגשתי ימאי עם יותר שיקול דעת מרב”ט מיגל אורטגה. בשמונה חודשים במובּיל הוא לא בזבז דולר. את כל הכסף שקיבל השקיע במתנות לאשתו, שחיכתה לו בקרטחנה. בבוקר ההוא, כשיצאנו לדרך, רב”ט מיגל אורטגה עמד על הגשר ודיבר על האישה והילדים שלו, וזה לא היה במקרה, כי הוא לא דיבר אף פעם על שום דבר אחר. הוא הביא איתו מקרר, מכונת כביסה אוטומטית וגם רדיו ותנור חימום. שתים עשרה שעות אחר כך מיגל אורטגה היה זרוק במיטה, גמור מבחילות. ושבעים ושתיים שעות אחר כך שכב מת על קרקעית הים.
המוזמנים למוות
כשאונייה מרימה עוגן נותנים את הפקודה: “כוח לוחם לעמדות.” כל אחד נשאר בעמדה שלו עד שהספינה יוצאת מהנמל. עמדתי בשקט בעמדה שלי מול צינורות השיגור של הטורפדו, ראיתי את אורות מובּיל נעלמים בערפל אבל לא חשבתי על מארי. חשבתי על הים. ידעתי שלמחרת נפליג במפרץ מקסיקו ושבעונה הזאת המסלול מסוכן. עד הזריחה לא ראיתי את סגן חַיימֶה מַרְטינֶס דְיָאגו, סגן הקמב”ץ, והקצין היחידי שמת באסון. הוא היה איש גבוה, שרירי ושתקן, שראיתי רק לעיתים רחוקות. ידעתי שהוא מטוֹלימָה, ושהוא אדם מצוין.
לעומת זאת, ראיתי בבוקר ההוא את רס”ר חוּלְיוֹ אָמָדוֹר קָרַבַּלְיוֹ, קצין התחזוקה הגבוה והמרשים, שעבר לידי, הסתכל רגע על האורות האחרונים של מובּיל וניגש לעמדה שלו. אני חושב שזאת הפעם האחרונה שראיתי אותו על האונייה.
לא היה בצוות של הקלדס מישהו ששמח על החזרה ביותר רעש וצלצולים מרב־סמל אֵלִיאס סַבּוֹגָל, קצין המכונות הראשי. הוא היה זאב ים אמיתי, קטן וחזק, עם עור צרוב שמש, ודברן גדול. הוא היה בן ארבעים בערך ואני חושב שאת רוב החיים שלו הוא העביר בדיבורים.
לרס”ל סבוגל הייתה סיבה טובה להיות הכי מבסוט מכולם. בקרטחנה חיכו לו אשתו וששת הילדים שלו. אבל הוא הכיר רק חמישה: הבן הכי צעיר נולד כשהיינו במובּיל.
עד הזריחה הכול היה שקט לגמרי. תוך שעה התרגלתי שוב להפלגה. האורות של מובּיל נבלעו בהדרגה במרחק בתוך ערפל של יום שקט, וממזרח אפשר היה לראות את השמש שהתחילה לעלות. כבר לא הייתי מודאג, אלא תשוש. כל הלילה לא ישנתי. הייתי צמא. והוויסקי השאיר את אותותיו.
בשש בבוקר יצאנו מהנמל. אז ניתנה הפקודה: “כוח לוחם, משוחררים. תצפיתנים לעמדות.” ברגע ששמעתי את הפקודה הלכתי לישון. על הדרגש מתחתיי ישב לואיס רנחיפו ושפשף את העיניים כדי להתעורר עד הסוף.
“איפה אנחנו?” שאל אותי לואיס רנחיפו. אמרתי לו שבדיוק יצאנו מהנמל. אחר כך עליתי לדרגש שלי וניסיתי לישון.
לואיס רנחיפו היה מלח אמיתי. הוא נולד בצ’וֹקוֹ, רחוק מהים, אבל הים היה אצלו בדם. כשהקלדס עגנה לשיפוצים במובּיל, לואיס רנחיפו לא היה חלק מהצוות. הוא היה בוושינגטון, בקורס חימוש. הוא היה רציני, למדן, ודיבר אנגלית לא פחות טוב מספרדית.
ב-15 במארס הוא גמר לימודי הנדסה אזרחית בוושינגטון. הוא התחתן שם ב-1952 עם אישה דומיניקנית. כשגמרו לשפץ את הקלדס לואיס רנחיפו בא מוושינגטון וסופח לצוות המשחתת. כמה ימים לפני שיצאנו ממובּיל הוא אמר לי שברגע שהוא יגיע לקולומביה, הוא יתחיל מיד לטפל בסידורים הנחוצים כדי להביא את אשתו לקרטחנה.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שלואיס רנחיפו הפליג, שהייתי בטוח שהוא יסבול ממחלת ים. בבוקר ההוא, הבוקר הראשון של ההפלגה, בזמן שהתלבש, הוא שאל אותי: “עוד לא חטפת בחילה?”
עניתי לו שלא.
רנחיפו אמר אז: “עוד שעתיים־שלוש אני אראה אותך עם הלשון בחוץ.”
“אם כבר, אני אראה אותך,” אמרתי לו. והוא ענה: “ביום שאני אחטוף — הים יחטוף.”
אני שכבתי בדרגש שלי וניסיתי להירדם, ונזכרתי שוב בסערה. שוב התעוררו החששות שלי מהלילה הקודם. שוב הייתי מודאג. הסתובבתי אל לואיס רנחיפו, שבדיוק גמר להתלבש, ואמרתי לו: “תיזהר. אל תפתח פה לשטן.”