😆 בקרוואן, בדרך לשומקום…
איך אפשר להיות באוסטרליה בלי לחוות את הנסיעה האינסופית, בכבישים נידחים שדומה כי לעולם אינם נגמרים, ובתוך בית על גלגלים?!
הציפייה של כל בני המשפחה לחלק הזה בטיול האוסטרלי הגדול שלנו היא עצומה. אבל ממש באותה המידה – ההסתגלות לקרוואן מהירה, וכל אחד מוצא את מקומו. אנחנו “ממריאים” על כביש A4 שמחלק את אוסטרליה בין הצפון לדרום, וחיש קל כולנו מגלים, כי הנסיעה בקרוואן שונה מאד מהנסיעה ברכב. קודם כל, ההרגשה היא שאתה לא עוזב את הבית שלך. זה משרה הרבה מאד רוגע ובטחון על המשפחה.
קשה יותר להשתעמם בנסיעה, וזה חשוב, כי עלינו לעבור מאות קילומטרים מדי יום. הכבישים ארוכים, הנוף חדגוני ולכן כיף לילדים להרגיש שהמכונית היא גם הבית, וכמו בית גם היא מציעה לא מעט אפשרויות תעסוקה.
עדי, למשל, מעדיפה לצייר ליד השולחן. אלון מוציא ספר ולפחות מעמיד פנים שהוא קורא. לפעמים זה אפילו מצליח לו. סרטים זאת גם אופציה, ותמיד ישנה האפשרות של סתם בהייה דרך החלונות הגדולים. אם באמת מתעייפים – אפשר להישכב על המיטה.
השגרה היומית בטיול היא כזאת: השכמה ב- 6:30 לערך, ולאחר מקלחת קצרה וארוחת בוקר קצרה אף היא, יוצאים לדרך. במהרה כולנו מגלים את כוחו ההיפנוטי של הכביש, שלעולם אינו מסתיים. נוסעים ב Highway שהוא בעצם כביש דו מסלולי עם קו הפרדה מקוטע רב הזמן, ישר כסרגל, שלא רואים את סופו.
מצידי הכביש, הנוף מתחלף פעם בכמה מאות קילומטרים. ההרגשה היא קצת כמו לשוט בים. האופק מקיף אותך מכל צדדיך: משמאל, מימין, מקדימה ומאחורה. באחת ההפסקות אני טורח לחשב, ומגלה, כי במהירות ממוצעת של 100 קמ”ש, אנחנו רואים את הרכב שמגיע למולנו, למשך כ- 50 שניות, שזה בערך 3 ק”מ של נסיעה. אולם כלי הרכב על הכביש נדירים. רוב זמן הנסיעה אין מאחוריך ומלפניך דבר. רק כביש ישר ללא אופק המשתרע מקצה עולם אחד לקצה שני.
אני מגלה כי לנהוג בקרוואן זה כמו לנהוג משאית. צריך לשמור מרחק הרבה יותר גדול מהמכונית שלפניך, במידה וזו קיימת, וגם הסיבובים מאד גדולים ואיטיים, ובשום אופן אני לא עובר את ה- 110 קמ”ש.
הרכבים שפוגשים על הכבישים בפנים יבשת אוסטרליה הם לרוב לא רכבים ״רגילים״. כמעט תמיד זה יהיה קרוואן, או אחת מ”רכבות הכביש” שאינן אלא משאיות הגוררות מאחוריהן יותר מנגרר אחד, שאורכן נע בין 35 ל- 50 מטר. לרוב הן עמוסות בציוד כבד/ דלק/ בקר. בתחילה זה מאד מפחיד לנסוע בכביש שיש בו מסלול אחד לכל כיוון, כשרק פס הפרדה מפריד ביניהם, במהירויות של 110 קמש. (המהירות המקסימאלית המותרת היא 130, אבל רק רכבים פרטיים משייטים במהירות הזו).
הדרך נמשכת שעות, וכל מה שנשקף מהחלונות הוא מישור צהבהב, חום או לבנבן. הנה, סוף סוף יש רמז לכך שבקרוב נגיע למקום ישוב, אבל אז גם מגיעה האכזבה הגדולה. למרות השמות המשונים, לעיתים מפוצצים, של הישובים על אם הדרך, מדובר בלא יותר מאוסף אקראי של בתים, כאילו כמה עשרות אנשים, רובם בודדים ומוזרים בעצמם, החליטו לגור זה לצד זה בסוף-עולם לצד הכביש.
שוב ושוב אנו מגלים את תחנת הדלק, החנות, הבר ואת חבורת האוסטרלים השתויה, המוזרה, המצחיקה ולרוב הלא מובנת בגלל המבטא המשונה. המרחק של הישובים הללו מישובים גדולים יותר (של אלף איש אולי) הוא בין 400 ל- 600 ק”מ. זה כמו לגור במושב קטן ליד מטולה, כאשר העיירה הסמוכה ביותר היא… מצפה רמון שבנגב. ובין לבין אין כלום. רק כביש אחד ישר.
דמותו הממוצעת של האוסטרלי, תושב העיירה הנידחת, יותר ממוזרה: לעיתים היא חסרת איברים (אוזן, אצבע), לרוב לבושה בבגדים שכאילו נלקחו מסרטי אימה. (אתמול ראינו מישהו שיש לו כתמי דם על המעיל).
וכשאתה נע שעות רבות בכל יום על פני הדרכים הכל כך מונוטוניות, אתה מתחיל לשים לב לדברים שלא ראית קודם לכן. למשל: כשמתגלה, מרחוק, כתם שחור בולט על הכביש, ברוב המקרים זה יתברר כחבורה של עופות אוכלי נבלות שמזכירות עורבים. הן עסוקות בחיסול נבלה של קנגורו שקפץ קודם לכן היישר אל הכביש וכך, גם אל מותו, טרם זמנו. העופות, אוכלי הנבלות הללו, מתפזרים ממש בשניות האחרונות שאתה מגיע אליהן בנסיעה ולכן, לעיתים, אפשר לראות ליד פגר הקנגורו גם פגר של עוף גרגרן, שאיחר להמריא ולברוח מהמכונית המתקרבת.
נוסעים, נוסעים, נוסעים… והנה מגיעה שעת הצהרים. תמי משתלטת על נושא הכנת הסנדוויצ’ים, ובעזרתי יוצאים לה כריכים דלה-שופרא :). היום, למשל, חתכנו את שאריות הסטייקים מאמש, והכנו מהם מעין כריכי רוסטביף לילדים, הנחנו בלחם עם בצל, חסה, רוטב בלסמי, מיונז והגשנו אחר כבוד לילדים.
אלה לא מיהרו להתפתות, וטענו שהם מעדיפים סנדוויצ’ים עם סלמי…
אל הפרק: מלבורן ו”גרייט אושן רואד”
**
