התרשמה וכתבה: שירה טמיר*
כבר כשהגענו להצגה, בן זוגי ואני, ועוד לפני שהתחילה, נגלה לעינינו מחזה סוריאליסטי משהו. בתוך מבנה שהיה בעבר בית כנסת הוקם תיאטרון אוונגרד (קליפה), שפועם בליבה של תל אביב. והנה, באותו מקום קדושה לשעבר מוצגת הצגה חתרנית, נשכנית וחסרת מעצורים, הכוללת גם סצנות מיניות רבות. זה כשלעצמו משמח אותנו וכנראה את כל מי שמעודד תיאטרון עצמאי ובלתי תלוי בהשקפות פוליטיות.
ההצגה מבוססת על עלילת משנה במחזה המקורי הידוע “חלום ליל קיץ” של שייקספיר, אך העיבוד והכתיבה של אריאל ברונז (שגם משחק בה) והבימוי המשותף עם בת זוגתו עידית הרמן לוקחים את ההצגה הרחק משם. בדרכם הישירה והבלתי מתנחמדת הם מכריזים על רצונם לאתגר את כל מה שקרוי “מיינסטרים”. הם מבקשים מאיתנו (קהל המבקרים) לקטול או להלל אך לא לכתוב “באמצע”.
אין ספק שצמד היוצרים המוכשרים הללו אינם פועלים במיינסטרים ועושים מאמצים רבים בשביל לזלוג לקצוות ולהמם אותנו ככל יכולתם. זה מתבטא גם בתוכן עצמו (ביקורת על “סמלי תרבות” וידוענים כגון “מיכל הקטנה” ואייל גולן) וגם באמצעים ובדימויים בהם משתמשים בהצגה (עירום, אביזרי מין, אקטים מיניים, אלימות וולגריות), כשהמטרה המוצהרת היא – לזעזע. כמה שיותר, הרי זה משובח.
מצד אחד, אין ספק שהיצירה אינטליגנטית מאוד, מלאת הומור (כולל הומור עצמי והומור שחור – אין פרה קדושה שלא נרצחה ודיממה למוות על הבמה) ומעוררת מחשבה. לא ניתן שלא להעריך את היוצרים ואת התשוקה הניכרת בהם לומר את דברם, ובקול רם וצורם, ככל שחשבו לנכון. הם אמנים במלוא מובן המילה. נכון, יש לכך מחיר, כפי שהם מעידים בעצמם – מדובר בהצגה דלת תקציב, בה הבימאית היא גם מעצבת תלבושות ותפאורה ומרבית השחקנים אינם שחקנים מקצועיים (ואולי זה חלק מהעניין). אבל כאמנים הנאמנים לאומנותם הם נכונים לשלם אותו.
יחד עם זאת, כאשר משתמשים בכל פרובוקציה אפשרית על הבמה כדי לעורר תגובות בקהל (לא במקרה אריאל ברונז אחראי לפרשה המתוקשרת של תקיעת דגל ישראל בישבנו), דומה כי משהו מתמסמס. קשה להגדיר מהו.
אז נכון, אינני בקיאה במחזה המקורי של שייקספיר (שגם לגביו מצוין בתוכניה שחולקה כי בזמנו נכתב עליו כי הינו “המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי”), ואולי מי שבקיא בו או יקרא אותו טרם ההצגה ישכיל לפחות להבין מהי המסגרת, התוכן והדרמה מבעד לשכבות הרבות של הרעש החזותי והרגשי שמתרחש על הבמה. אבל אי אפשר היה להתעלם מהתחושה כאילו אין קשר או חיבור ממשי בין סצנה אחת לשנייה. ההצגה התחילה בחלל והסצנה של ההמראה לחלל הייתה משעשעת ופרודית. לאחר מכן, נשכח למעשה החלל והוצגו תכנים אחרים – בעיקר מיניים ובאמצעות דימויים או אביזרים הקשורים במין. חשיפת ישבן הינה דבר שגרתי בהצגה.
בין היתר, ההצגה כוללת סצנה קשה של אונס (בה משחקת קזויו שיונורי) וסצנה של מין בוטה ופורנוגרפי (בה, למרבה המזל, “משחקת” בובת מין). אז נכון, האמירה והביקורת חזקים וברורים. אך לא יכולתי שלא לחוש רחמים על שיונורי ולתהות תוך כדי הסצנה, ולתהות האם באמת בשם האמנות והאמירה צריכה קזויו לעבור בעצמה הטרדה מינית על ידי השחקנים? האם לא ניתן היה להעביר את המסר בדרך פחות פוגענית, לפחות כלפי השחקנים?
ולסיכום, עוד הרהור: גם כאשר מבקשים לזעזע ועושים כן בהצלחה, צריך גם לאפשר מקומות אחרים פרט לזעזוע, אולי קצת אמירה יותר ברורה (על פני שלל דימויים בוטים), רגיעה בין לבין ונגיעת מכחול עדינה יותר, שתגרום לרגש שאינו על גבול החרדה ואולי (כן) גם קצת תוכן בין לבין.
זה נראה לי נכון בהצגה הזאת, שאחרת, האדם הסביר, שבדרך כלל נמצא באמצע או משתדל שלא להיות בקצוות (אני למשל), לא יוכל להכיל את הטירוף ואז ככל הנראה לא ירגיש דבר בסוף, מלבד חוויה עמומה של חלום, או “האנגאובר” אחרי ערב של שתייה, שישאיר אותו בסופו של דבר עם זיכרון קלוש בלבד. ועם כל זאת, מדובר בחוויה שארצה לקחת איתי, ושלא חוויתי כמותה.
- שירה טמיר היא עורכת דין ומגשרת.
חלום ליל קיץ בחלל
מאת: ויליאם שייקספיר
בימוי: אריאל ברונז ועידית הרמן
עיבוד וכתיבה מקורית: אריאל ברונז
עיצוב תפאורה ותלבושות : עידית הרמן
משתתפים: עודד צדוק, אור לב ארי, גל וולינץ, ארם רבינוביץ׳,
קזויו שיונורי, זיו בראשי, רעות רבקה, אריאל ברונז
ניהול מוזיקלי: חבר פרלמוטר
מוזיקה: פליקס מנדלסון, חבר פרלמוטר, זיו בראשי, רעות רבקה
תנועה וכוריאוגרפיה: ארתור אסטמן
עיצוב תאורה: יניר ליברמן
הפקה: מרן אלדרס בראז
תיאטרון קליפה: הרב קוק 37, כרם התימנים, תל אביב
מחיר כרטיס: 60-70 ₪ טל’ להזמנת כרטיסים: 03-6399090 www.clipa.co.il
תגובה אחת
הצגה מזוהמת ומנוונת כל חשיבה. ללא עלילה ניכרת וללא עניין.
רק ערום בוטה וחסר משמעות.
יצאנו ממנה כעבור חצי שעה. מזעזע עד כמה זה תת רמה. זלזול באינטלגנציה של הצופים.