אב ובתו, אני, ורומי בת ה- 19 צפינו יחד בהצגה. שני דורות ובהחלט שתי זוויות מבט. אני, שיכול למצוא כל כך הרבה קווים משיקים בין המתרחש על הבמה ובין ילדותי הפרטית כאן, בארץ ובתי, שיודעת הכל רק מסיפוריי ומההצגה שבה צפתה במשך כמעט שלוש שעות.
היו בהן, בכל אותן דקות, ובמיוחד לקראת הסוף, לא מעט דקות מייגעות למי שלא התייסר במיני הייסורים והתייגע באורח החיים שאפיין את החיים בארה”ב בשנים עליהן מדובר בהצגה, ובהפרש זמנים מכובד וקבוע, לאחר מכן, גם אצלנו בארץ.
“מותו של סוכן” אינה זקוקה לא לביקורת שלי ואפילו לא להתרשמותי הכנה. רק בארץ היא הוצגה שוב ושוב מספר לא מבוטל של פעמים, בכמה תיאטראות, עוד כשהייתי בן שנה ובעולם כולו עוד אלפי פעמים. ובכל זאת, אולי גם אתם שוקלים ללכת להצגה. אולי אתם אפילו מבקשים להביא אתכם את אחד מילדיכם המתבגרים, או המבוגרים, ודבריי כאן יכולים להשפיע.
זוהי העלילה: הסוכן הנוסע וילי לומן חושב שהוא ההתגלמות האידילית של ערכי החריצות, הנאמנות המשפחתית והמסירות לאשתו ולבניו. אלא שבגיל 60 מגיע לומן להכרה שהוא כישלון, כי הוא מבין שיש פחות ופחות קונים לכישוריו כסוכן נוסע. רוחות חדשות נושבות בתחום עיסוקיו, אך למרות שלהכרתו חדרה העובדה שהוא “פאסה”, הוא ממשיך לטפח עדיין אשליות שווא לגבי הגשמת “החלום האמריקאי”, כשרעייתו הנאמנה לינדה תומכת בו. רעיה זאת, נכנעת ומסורה, אחת שכל קיומה – בהערצתה הפומבית ובהתבטלותה בפני בעלה, מקדשת את הערכים האמריקאיים ועם זאת, מהווה את חוט השדרה האמיתי של המשפחה.
וישנם שני בנים. שניהם היו הבטחות גדולות, בשעתם. ביף הצעיר הקשור לאביו ונהנה מהצלחה יחסית בקרב בנות המין היפה, והפי, שהיה כוכב “פוטבול” בתיכון, אשר שוגה בהזיות הצלחה גם לא מעט שנים אחר כך. שניהם נאלצים להתמודד עם האמת המרה אודות עצמם, ואודות אביהם וחולשותיו.
בסופו של דבר, מסיק וילי את המסקנה המתבקשת, שבמותו יביא יותר תועלת ליקיריו מאשר בחייו הכושלים.
ההצגה הותירה בנו את רישומה. עיצוב הבמה היה מיוחד בפשטותו, חדר השירותים והדירה כולה, העירומה מקירות מפרידים, שירתו מצוין את הסיפור. במקרה הזה, הכישלון המהדהד בתוך חלל הדירה איננו יתום. כל אחד מציבור הצופים יכול לגלות חלקיק מאותו כישלון גם בתוך חייו הפרטיים. בין אם אלה טעויות בחינוך הילדים, אכזבה מהקריירה או הבטחות עצמיות שלא מומשו.
עם זאת, בעיני היתה התאבדותו של האב קשה ולא מובנת עד הסוף. הרי החיים פיעמו בו חזק כל כך, היתה בו כזאת אנרגיה. ואולי לעולם לא נבין את מי שנוטל את חייו בידיו עד שלא נעמוד במקומו. גם אם זו הצגה.
רומי: “ההצצה לתוך חייה של משפחה פשוטה, כמו שלך, יכולה להיות מרתקת ומלאת קסם, אם זו נעשית בחכמה, ברגישות ובעדינות. כאן, זה כמעט קרה. הכל היה במקום, אך העדינות היתה חסרה והיה קשה להתמסר ולצלול לתוך הסיפור עד קרקעיתו גם מכיוון שהוא מאד מורכב, מתחפר בתוך עצמו ונמשך לאורך 170 דקות שנעשות מתישות יותר ויותר, למרות שהסיפור עצמו חזק.
“לא הופתעתי לגלות שאבא שלי, וצופים מבוגרים אחרים בקהל הצליחו להזדהות עד הסוף. הצופים הצעירים יכלו להבין, להתבונן ולחפש קווים מחברים בינם ובין דמויות האחים, בני הדור היותר צעיר.
“היו הרבה רגעים שהיה אפשר להוריד מההצגה, וכך היא היתה נהפכת למזוקקת, פחות נגררת ופחות מתישה.”
משתתפים: רמי ברוך, לאורה ריבלין/ הלנה ירלובה, נדב נייטס, דור הררי, יצחק חזקיה, שמואל וילוז’ני, ערן מור, אנסטסיה פיין/ רות אסרסאי, עלא דקה
מחזה – ארתור מילר
תרגום – דורי פרנס
בימוי – יאיר שרמן
תפאורה – ערן עצמון
תלבושות – פולינה אדמוב
מוזיקה – אפרת בן צור
תאורה – פליס רוס
ע’ במאי – נעם ביצור