מאת: איטו אבירם צילום: גדי דנון
מופע המחול הרנין את נפשי גם בגלל שלא היה אפל מדי, סתום מדי או אקצנטרי. כזה שמנסה לייצר פוזה מלאכותית שהצופה נדרש להאמין בה בהגיונו ולהעמיד פנים שהוא נהנה. הנאתי, אם כך, היתה אמיתית, ממש כמו ההתרגשות שהלכה ונצברה אצל הצופים האחרים באופן הדרגתי, ככל שהלהקה בנתה בצורה מושכלת את היצירה. השיא לא הגיע מוקדם מדי, ועם זאת הדרך אליו היתה מפתיעה בחלקה, זכורה לטובה בחלקה האחר ומרגשת רוב הזמן.
הכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים, ביחד עם רינה אחותה, היתה עדכנית אך לא מתיימרת. השילוב בין רצף תנועות אינטימיות שביצע כל רקדן בפני עצמו וחלקם ביחד, ובין התנועה הכללית על הבמה, היה מאוזן. לא אחת נדרש הרבה כוח פיסי וכושר גופני כדי ליישם את הרעיונות הכוריאוגרפים. ואולם הפגנת הכוח היתה תמיד מספיק אמנותית כדי שאספוג בהערצה את תחושת הריחוף, הרפרוף והקלות הבלתי נסבלת שבה סונטים הרקדנים בכוח המשיכה, ואולי גם ביושבים באולם.
חלק חשוב במופע היה למוסיקה המקורית שכתב רן בנגו, אשר אף שהיתה הרמונית רוב הזמן, בכל זאת דגדגה את אוזניי ב”זיופים” מתוכננים, ביחד עם שילוב בכלי הנגינה של אקורדיון, תופים חזקים והרמוניות מורכבות, עם החלפת מקצבים בנויה נכון. כל זה הדביק את חלקי המופע לכלל יצירה קוהרנטית. זאת, בניגוד למה שקורה, לעיתים, במופעי מחול שבהם השימוש ביצירות של מלחינים שונים מנתק את חלקי המופע זה מזה.
ועוד משהו שבוודאי לא הפריע לי ליהנות – הסקסואליות של הרקדניות, שהולבשו בבגדים שבדרך כלל החמיאו לגופן והחליקו לחמוקיהן.
מקריאה בחוברת המופע הבנתי כי “המופע מסכם 20 שנות יצירה ומביא לביטוי את השפה המובחנת של הלהקה, השואבת את השפעתה והשראתה ממקורות שונים בתוך עולם הגוף ומחוצה לו”. בהחלט מסכים.