התרשמה וכתבה: ציפי שחרור
במופע המחול IT ITCHES שבמרכז תרבות מנדל יפו שתי רקדניות משוטטות במרחב. כעבור מספר דקות הן חולפות בין הצופים ולוקחות מכמה אנשים את מכשירי הטלפון הניידים שלהם ועושות בהן כבשלהן. אחר כך הן בוהות במסכים דקות ארוכות ומייגעות.
כך מתחיל המופע /הריקוד/ המזכיר באופן מסוים את הסרטים של מקייב הבמאי, כמו סרט מתוק המתחיל באיזה שקט ועדנה שהולך ומתגבר, נע כל עבר ומדרדר עד כדי סלידה. בכוריאוגרפיה המיוחדת של עדו פדר, הרקדניות, בשמת נוסן ויולי קובבסניאן, נדמה מוכנות לעשות הכול, הן מתפשטות, מחברות למפשעתן פנסים מוארים המזדקרים מגופן כפין גברי, אחר כך הם מקימות את הקהל ממקומו ומתחילות להשליך את הכיסאות באלימות בוטה.
המופע מלווה במוזיקה המשתנה כל העת- היא ווקלית, אחר כך היא קלסית, קלסית עכשווית, אחר כך היא שירה עברית ועד לאופרה, כשהן כל העת מגפפות את גופן, רצות באמוק סביב עצמן, מתגרדות, נוגעות בגופן, מתחדשות. לרגע הן נשיות, לרגע ילדות קטנות, הן גברים, הן נשים, הן יפות, הן מכוערות, אך בעיקר פולשות למרחב האישי של הקהל ונראה שהגבולות מאבדים כל חשיבות, לכאורה הכול מותר, הכול אפשרי.
הן מכניסות מחשב נייד לבמה ומשוטטות באינטרנט. הן חיות במה, הן אקספרסיביות , לרגע מופנמות אך מרבית הזמן מוחצנות עד מבוכה. הקהל ניצב מול אירוע שנועד להמם, להביע מצב נפשי ובעיקר חברתי של ניכור, ומנגד חדירה ופולשנות אל תוך חיי האחר, של דור המסכים, דור האינטרנט והפייסבוק, בו הכול גלוי, הכול ידוע אך נטול כל מפגש חברתי אמיתי.
נראה כי עדו פדר הכוריאוגרף מנסח אמירה חברתית מעניינת מאוד, אך עם זאת יצאתי נבוכה ותוהה אם בכל זאת, לו היה כאן מעט עידון אמנותי, היה הקהל אך מרוויח מזה, שהרי האמנות היא סוג של סובליציה ולא רק חיקוי להתלהמות ומבוכת המציאות .