כתבו וצלמו: שירן יוסף וערן מנשרוב
נסענו לפסטיבל ‘מקודשת’ בירושלים ובאמת, בלי ציניות, אווירת הקדושה הורגשה בכל מקום. זה לא רק שרשראות הנורות והמטריות שנתלו בסמטאות נחלת השבעה, או התפאורה האוריינטלית הצבעונית. יוצרי הפסטיבל כיוונו לכך שהוא יפנה לכלל המגזרים, וסמכו על המוסיקה שתפגיש ביניהם – וכך קרה.
במופע ‘קהיר – ירושלים’ הופיעו זמר דתי חרדי (זיו יחזקאל) וזמרת ערבייה (נסרין קדרי) והוכיחו שאפשר. בעיר מעורבבת כמו ירושלים, בעוד הם חולקים את הבמה עם התזמורה האנדלוסית, שרים קלאסיקות ערביות, אווירת הקדושה לא איחרה להגיע. תוך דקות מתחילת המופע הקהל נסחף אחריהם בשירה ובסלסולים, ולרגע הכל היה חשוף, פשוט ותמים.
אולם ‘ימק”א’ היה בחירה מושלמת להופעה. זהו מבנה יפה וגדול במרכז העיר שהוכרז כמבנה לשימור, בעל תקרה גבוהה בראשה כיפה, עיטורים וציורי קיר. התיישבנו במקומותינו שהיו בקצה השורה השישית ונוכחנו לדעת שיש שורה שלמה של נגנים שאותם לא נוכל לראות בגלל רמקולים גדולים שהסתירו לנו. קצת התאכזבנו.
הנגנים עלו בזה אחר זה ותפסו את מקומותיהם, החלו בכיוון הכלים כשלבסוף הגיע תום כהן המנצח שגם היה אחראי על העיבודים. במהלך המופע הוא חלק עם הקהל אנקדוטות על השירים, הכותבים והמבצעים המקוריים בחינניות יתרה. הדברים שאמר העשירו את המופע בעוד צבע וגוון ותרמו במיוחד לאלו שכמוני אינם מבינים את הערבית המושרת.
התזמורת ניגנה בהרמוניה מושלמת, באחידות וברגישות. המופע חולק לשירים שביצעו נסרין וזיו כל אחד בנפרד ודואט אחד משותף בסוף המופע. כל אחד מהם הביא את הקול המיוחד שלו. ההבעה והאינטרפרטציה האישיים שלהם לקלאסיקות הידועות וכך נוצרה תמונה מגוונת, צבעונית. הם לא ניסו בכוח להגיע לאיזה איחוד אותנטי ביניהם. התחושה הייתה שכל אחד מהם הביא את המוסיקה מבית אבא שלו, מתוך השקפת עולמו. אותה מוסיקה מצרית קלאסית הייתה בו זמנית גם הדבר המשותף שחלקו, וגם הבסיס לרב תרבותיות ולשוני הקיים ביניהם.
נסרין בקולה העמוק, הכהה והחם נכנסה לנעליה של אום כולת’ום, וככה נפתח המופע.
התזמורת היתה מורכבת מכלים מערביים כמו כינורות, חצוצרה ומערכת תופים, והיו משולבים בתוכה כלי נגינה אוריינטליים כמו הקנון, העוד, וכלי הקשה המאפיינים את האזור. אפשר לומר שזה היה דומה בהרכב הנגנים והכלים לתזמורות שאפיינו את המוסיקה המצרית של אותן תקופות.
כמו בהרבה קונצרטים עם כלים אקוסטיים היה ניתן להבחין באופן בולט שהחוויה וכל הניואנסים הקטנים של הצלילים והמרקמים שנוצרים יכולים לעבור במלואם רק אם מגיעים להופעה ומאזינים למתרחש בחי בתוך האולם ולא מסתפקים בהקלטה. מה ששמחנו מאוד לגלות שגם המרקם של הצלילים שנוצר מהקולות של הסולנים זיו ונסרין, אולי גם בשילוב אם התזמור, נתן לנו את התחושה שכזה דבר אפשר לשמוע רק בהופעה חיה.
היתה הקשבה גדולה מאוד בין הזמרים, המנצח, והנגנים. זה בא לידי ביטוי גם בניגון האחיד והמדויק, גם מבחינה טכנית של תזמון וגם מבחינה אומנותית של הכוונה והאווירה בכל אחד מקטעי היצירות. הנגנים שלקחו על עצמם את קטעי הסולו ברווחים האינסטרומנטליים עשו זאת בטעם ובחיבור טוב ונכון ליצירה. זה התבטא בתחושה שהיתה לנו, הצופים, שעל הבמה האגו לא משחק תפקיד מצד כל המופיעים, כולם באו לשרת את המוסיקה, ליצור, ליהנות, ולהעביר את זה לקהל.
לסיום נציין את ארגון המופע, דוכני האוכל והשתייה בחוץ, והנראות הכללית של המקום, שהיו לטעמנו. המוסיקה והאומנים היו ברמה גבוהה ומרשימה מאוד, גם מבחינת יכולת טכנית וגם מבחינת הכוונה וההבעה. תענוג לדעת שעושים מוסיקה ברמה כל כך גבוהה בארץ.