הַסֶּגֶר נִגְמַר.
אוֹר בָּהִיר וְרֵיחוֹת שֶׁל פְּרִיחָה הֵצִיפוּ אֶת הָרְחוֹבוֹת. הָאֲנָשִׁים יָצְאוּ מֵהַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם, בַּהַתְחָלָה הָלְכוּ בְּצִדֵּי הַמִּדְרָכוֹת, לֹא מַאֲמִינִים וְלֹא מְעִזִּים לְהַרְחִיב אֶת צַעֲדֵיהֶם, אַחַר כָּךְ נָשְׁמוּ לְתוֹכָם אֶת נִיחוֹחַ הַחֹפֶשׁ, הֵבִינוּ שֶׁהַכֹּל עָבַר, הִתְמַתְּחוּ וְיָצְאוּ לַעֲבוֹדָה.
יְלָדִים מִלְּאו אֶת גַּנֵּי הַשַּׁעֲשׁוּעִים בְּקוֹלוֹת מִשְׂחָק וּצְחוֹק, קוֹלְטִים לְתוֹכָם בְּצָמָא אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. רַכָּבוֹת הִתְנַשְּׁפוּ עַל הַפַּסִּים, מְטוֹסִים חִדְּשׁוּ אֶת מַסְלוּלַי הַהַמְרָאָה וְהַנְּחִיתָה שֶׁלָּהֶם מֵעַל הַפַּרְוָרִים, מְכוֹנִיּוֹת בְּכָל הַגְּדָלִים צָפְרוּ בַּכְּבִישִׁים.
רַעֲשֵׁי הֵעִיר הִגִּיעוּ בִּמְהֵרָה אֶל הַחֻרְשָׁה הַיְּרֻקָּה בֶּעָרוּץ הַנַּחַל.
כְּשֶׁהֻכְרַז הַסֶּגֶר עַל בְּנֵי הָאָדָם, הִסְתַּגְּרוּ גַּם כָּל תּוֹשָׁבֵי הֶעָרוּץ מֵעַל וּמִתַּחַת לַאֲדָמָה בִּמְעוֹנוֹתֵיהֶם. הֵם יָצְאוּ מִפַּעַם לְפַעַם לִנְשֹׁם אֲוִיר, וְאַחֲרֵי זְמַן קָצָר חָזְרוּ וְסָגְרוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת כָּל הַפְּתָחִים.
עַתָּה הַחַיִּים בֶּעָרוּץ הַנַּחַל הִתְחִילוּ לַחֲזֹר לְמַסְלוּלָם.
נַחֲלִיאֵלִים, גִּיבְּתוֹנִים, סַלְעִיּוֹת וּשְׁרַקְרָקִים נִרְאוּ שׁוּב בַּשָּׁמַיִם, כְּשֶׁהֵם נוֹדְדִים לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת.
“הַסֶּגֶר נִגְמַר”, צִיְּצוּ פּוֹל וּפוֹלְינָה דְּרוֹרֵי הַבַּיִת, וְעָפוּ מֵהַקֵּן.
“אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ דֵּייט עִם פְּרָחִים”, פִּזְּמוּ מָאיָה וּוִילִי הַדְּבוֹרִים, וְיָצְאוּ מֵהַכַּוֶּרֶת.
“מֻתָּר לְטַיֵּל בַּחוּץ”, לָחֲשָׁה סִימָה הַשְּׂמָמִית, וְלֹא עָזְבָה אֶת אֲחִיזָתָהּ בְּתִקְרַת הַחֶדֶר.
אִמָּא וְאַבָּא הָעֵכְבְּרוֹנִים פָּתְחוּ אֶת דֶּלֶת הַמְּחִלָּה שֶׁלָּהֶם וְהִכְנִיסוּ פְּנִימָה קַרְנַיִם זוֹהֲרוֹת.
“אַתֶּם יְכוֹלִים לָצֵאת”, אָמַר אַבָּא גֶ’רִי לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה.
“רַק אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה, תִּהְיוּ זְהִירִים ואַל תִּתְרַחֲקוּ”, אָמְרָה לָהֶם אִמָּא מִיקָה, דַאֲגָנִית כְּמוֹ תָּמִיד.
“בָּרִי, תִּרְאֶה כַּמָּה אַתָּה לָבָן, בּוֹא תִּסְפֹּג קְצָת וִיטָמִין דִּי”, הִתְגָּרוּ בּוֹ אֶחָיו בְּחִבָּה.
בָּרִי, הָעַכְבָּרוֹן הַלָּבָן, גָּר עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ בֶּעָרוּץ הַנַּחַל, כָּל קְרוֹבָיו הָיוּ חוּמִים אוֹ אֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים עִם בֶּטֶן לְבָנָה. רַק הוּא הָיָה כֻּלּוֹ לָבָן, וּמִשּׁוּם שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה מִכֻּלָּם, הוּא חָשַׁב שֶׁמֻּתָּר לוֹ כָּל מָה שֶׁאָסוּר לַאֲחֵרִים. הַהַקְנָטוֹת שֶׁל הָאַחִים שֶׁלּוֹ לֹא נָגְעוּ בּוֹ.
עַל קִירוֹת הַבַּיִת שֶׁל בָּרִי הָיוּ מְצֻיֶּרִים בְּגִיר בְּנֵי אָדָם, וַעֲלֵיהֶם מְסֻמָּנִים קַוִּים אֲדֻמִּים עִם סִימָנֵי קְרִיאָה. “סַכָּנָה! סַכָּנָה!” הָיָה כָּתוּב שָׁם. זוֹ הַמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּמַד לִקְרֹא. וְעוֹד הָיָה כָּתוּב: “הִתְרַחֲקוּ מִמַּלְכּוֹדוֹת”, וּלְיַד הַכְּתוּבִית צִיּוּר שֶׁל עַכְבָּר מֵאֲחוֹרֵי סוֹרָגִים.
לַמְרוֹת הַהַזְהָרוֹת, וְאוּלַי דַּוְקָא בִּגְלָלָן, גִּלָּה בָּרִי עִנְיָן רָב בִּבְנֵי הָאָדָם. לָמָּה כָּל כָּךְ מַזְהִירִים מִפְּנֵיהֶם? מָה הַכֹּחַ שֶׁלָּהֶם? וּמָהֵן מַּלְכּוֹדוֹת? בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ לֹא הִסְבִּירוּ יוֹתֵר מִדַּי, כְּאִלּוּ הַפֵּרוּט עָלוּל לְקָרֵב אוֹתָם לִמְקוֹר הַסַּכָּנָה, וְצִפּוּ שֶׁיָּבִין אֶת הָרְמָזִים.
בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הַסֶּגֶר כְּשֶׁהָעֶרֶב הָיָה יוֹרֵד, וּבַחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים מֵעֵבֶר לַעֲצֵי הַזַּיִת הָאַלּוֹן וְהָאֹרֶן נִדְלְקוּ אוֹרוֹת, הָיָה בָּרִי מַגִּיעַ לִטְוָח בָּטוּחַ בֶּחָסוּת הָאַפְלוּלִית, ומַשְׁקִיף בְּסַקְרָנוּת עַל הַדְּמֻיּוֹת שֶׁנָּעוּ בַּחַלּוֹנוֹת. הוּא גַּם אָהַב לְדַפְדַּף בַּסֵּתֶר בָּעִתּוֹנִים הַצִּבְעוֹנִיִּים הָרַבִּים שֶׁרִפְּדוּ אֶת הַמְּחִלָּה, וְלִמְצֹא בָּהֶם צִלּוּמִים שֶׁל בָּתִּים, חֲדָרִים, כֵּלִים, תַּבְשִׁילִים, בְּגָדִים, שֶׁנִּרְאוּ לוֹ קְסוּמִים וּמַרְהִיבִים.
בָּרִי שָׁמַע עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים מֵאַבָּא וְאִמָּא וּמֵהָאַחִים שֶׁלּוֹ שֶׁאָסוּר לְהִכָּנֵס וַאֲפִלּוּ לֹא לְהִתְקָרֵב לַבָּתִּים הָאֵלֶּה, אֲבָל לִפְעָמִים הָיוּ עַכְבְּרוֹנִים בּוֹגְרִים חוֹזְרִים מִמַּסְּעוֹת צַיִד, עָמוּסִים בְּתַרְמִילִים מְלֵאֵי מַאֲכָלִים טְעִימִים מֵאֵין כְּמוֹהֶם, וּמִלְּחִישׁוֹתֵיהֶם הֵבִין שֶׁהֵם בָּאוּ מִשָּׁם. לָמָּה לָהֶם מֻתָּר? שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ.
שָׁמַיִם כְּחֻלִּים הֵצִיצוּ אֵלָיו בֵּין עַנְפֵי הָעֵצִים, שִׂמְחַת הַשִּׁחְרוּר הֵצִיפָה אוֹתוֹ, נָסְכָה בּוֹ אֹמֶץ.
הַיּוֹם, אַחֲרֵי תְּקוּפַת הַסֶּגֶר שֶׁבָּהּ הָיָה מְכֻנָּס בַּמְּחִלָּה, הֶחְלִיט שֶׁהוּא כְּבָר בּוֹגֵר וְיָכוֹל לְהִתְרַחֵק מֵהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁעָטְפָה אוֹתוֹ. הוּא חַיָּב לִרְאוֹת מָה נִמְצָא בְּתוֹךְ הַבָּתִּים שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,
וְאֵין סָפֵק שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא יִקְרֶה לוֹ.
הוּא הִתְחִיל לָלֶכֶת בַּשְּׁבִיל הַיּוֹצֵא מֵהַחֻרְשָׁה, הִתְחַבֵּא לְיַד שִׂיחַ לֹטֶם שָׂעִיר פּוֹרֵחַ בְּוָרֹד, חִכָּה מִתַּחַת לְסֶלַע, בָּדַק שֶׁהַדֶּרֶךְ פְּנוּיָה, וְהִתְקַדֵּם לְאִטּוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ קָרוֹב לַבַּיִת שֶׁגָּבַל בֶּעָרוּץ הַנַּחַל.
“לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, בָּרִי”, צִיְּצוּ פּוֹל וּפוֹלִינָה, ” כְּדַאי שֶׁתִּשָּׁמֵר, זֶה לֹא בָּטוּחַ! ”
“אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם נִמְצָאִים כָּאן, אָז אַל תַּפְחִידוּ”, אָמַר לָהֶם בָּרִי, וְהִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת לְכִוּוּן הַבַּיִת.
אַחַד הַחַלּוֹנוֹת הָיָה פָּתוּחַ. בָּרִי טִפֵּס עַל הַקִּיר וְנִכְנַס פְּנִימָה, צִלּוּמֵי הַמִּטְבָּחִים שֶׁרָאָה בָּעִתּוֹנִים הִתְמַמְּשׁוּ לְמוּלוֹ. הָעֵינַיִם הַקְּטַנּוֹת שֶׁלּוֹ נָצְצוּ וְהַשָּׂפָם שֶׁלּוֹ רָטַט,
“אֵיזֶה מִטְבָּח נֶהֱדָר! הָיִיתִי מוּכָן לָגוּר בּוֹ”, אָמַר.
הוּא דִּלֵּג מֵהַכִּסֵּא לַשֻּׁלְחָן, הֶעָמוּס בְּמִצְרָכִים מֵהַחֲנוּת. מַעֲדַנִּים, כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ הָיָה מֵבִיא כְּשֶׁחָזַר מִמַּסְּעוֹת הַצַּיִד, הָיוּ מֻנָּחִים בְּשַׂקִּיּוֹת נְיָר. אַחֲרֵי יָמִים אֲרֻכִּים שֶׁבָּהֶם כִּרְסֵם רַק גַּרְעִינִים יְבֵשִׁים מֵהַמַּחְסָן בַּמְּחִלָּה, הִתְעוֹרֵר תַּאֲבוֹנוֹ, וְהוּא לֹא יָדַע בַּמֶּה לִנְגֹּס קֹדֶם, גְּבִינוֹת, לֶחֶם רַךְ, יְרָקוֹת עֲסִיסִיִּים, פֵּרוֹת וְעוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת. הוּא קָפַץ בֵּין הַשַּׂקִּיּוֹת, תִּכְנֵן אֵיךְ יַפְתִּיעַ אֶת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ כְּשֶׁיָּבִיא לָהֶם אֶת הַמַּטְעַמִּים הַנִּפְלָאִים, וּמֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל לִטְעֹם מֵהַסְּעוּדָה הַדְּשֵׁנָה.
“בָּרִי תִּסְסְסְתַּלֵּק מַהֵר, זְזְזֶה מְאֹד מְסְסְסֻכָּן”, רִחֲפוּ לְיַד פֶּתַח הַחַלּוֹן מָאיָה וּוִילִי הַדְּבוֹרִים,
“עַל מָה אַתֶּם מְדַבְּרִים, תִּרְאוּ כַּמָּה נָעִים כָּאן”, אָמַר לָהֶם בָּרִי, וְהִתְקָרֵב אֶל הַלֶּחֶם הַטָּרִי.
פִּתְאוֹם הוֹפִיעוּ כִּמְעַט מִתַּחְתָּיו שְׁתֵּי רַגְלַיִם עֲנָקִיּוֹת. בַּקָּצֶה הָאֶחָד שֶׁלָּהֶן רָאָה נַעֲלַיִם מְעֻגָּלוֹת כֵּהוֹת. כְּשֶׁהֵרִים אֶת מַבָּטוֹ גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, רָאָה מֵעֲלֵיהֶן גּוּף, יָדַיִם וְרֹאשׁ. זֶה הָיָה בֶּן אָדָם, כְּמוֹ שֶׁהִכִּיר מֵהַצִּיּוּרִים עַל הַקִּירוֹת בַּבַּיִת.
“נִגְמַר הַסֶּגֶר וְהָעַכְבָּרִים חָזְרוּ”, מִלְמֵל לְעַצְמוֹ הָאָדָם, “אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁגַּם הֵם הָיוּ סְגוּרִים בַּבָּתִּים שֶׁלָּהֶם”. וְאַחַר כָּךְ אָמַר בְּקוֹל : “יֵשׁ עַכְבָּר בַּמִּטְבָּח, בֵּינְתַיִם אַל תִּכָּנְסוּ”.
בָּרִי עֲדַיִן לֹא קָלַט אֶת מַצָּבוֹ, אֲבָל חוּשׁ פְּנִימִי כִּוֵּן אוֹתוֹ לְחַפֵּשׂ מָקוֹם לְהִסְתַּתֵּר. קָפַץ לַכִּסֵּא וּמִמֶּנּוּ לָרִצְפָּה, הִתְכַּרְבֵּל בְּפִנַּת הָאָרוֹן, לֹא מוּדָע לְכָךְ שֶׁהוּא גָּלוּי לָעַיִן. הָאִישׁ הֵגִּיף אֶת הַחַלּוֹן וְיָצָא, סוֹגֵר אַחֲרָיו אֶת הַדֶּלֶת. בָּרִי, עֲדַיִן בְּקֹר רוּחַ, חִפֵּשׂ בַּסְּדָקִים אוּלַי יוּכַל לָצֵאת, וְלֹּא מָצָא פֶּתַח מִלּוּט.
“מָה אֲנִי אָשֵׁם”, הִתְגּוֹנֵן מוּל שׁוֹפֵט דִּמְיוֹנִי, “הָאֹכֶל הַזֶּה כָּל כָּךְ מְגָרֶה”…
הָאִישׁ חָזַר לַמִּטְבָּח וְהִנִּיחַ עַל הָרִצְפָּה לֹא רָחוֹק מִבָּרִי קֻפְסָה גְּדוֹלָה עֲשׂוּיָה רֶשֶׁת מַתַּכְתִּית. שׁוּב יָצָא מֵהַחֶדֶר, וְשׁוּב סָגַר אַחֲרָיו אֶת הַדֶּלֶת.
עַל וָו בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה הָיוּ תְּלוּיִים גְּבִינָה צְהֻבָּה וּפִלְפֵּל יָרֹק, וְנָדַף מֵהֵם רֵיחַ מְשַׁכֵּר. בָּרִי הִתְקָרֵב לַדַּלְתִּית הפְּתוּחָה וְרִחְרֵחַ.
“אַל תִּכָּנֵס, בָּרִי, תִּתְחַבֵּא וּתְחַכֶּה עַד שֶׁיִּפְתְּחוּ אֶת הַחַלּוֹן אוֹ הַדֶּלֶת וְאָז תּוּכַל לַחֲזֹר לַבַּיִת שֶׁלְּךָ”, לָחֲשָׁה סִימָה הַשְּׂמָמִית, שֶׁהִשְׁקִיפָה עָלָיו מֵהַתִּקְרָה,
“מָה אַתְּ יוֹדַעַת, אַתְּ גָּרָה עַל הַקִּירוֹת וְזוֹלֶלֶת חֲרָקִים”…
בָּרִי הָיָה מַמָּשׁ רָעֵב. מִכָּל הַמַּטְעַמִּים שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן עֲדַיִן לֹא אָכַל שׁוּם דָּבָר. נִכְנַס לַקֻּפְסָה וְנָגַס בַּפִּלְפֵּל, מַעֲדָן מַמָּשׁ.
-הִנֵּה אֲנִי בִּפְנִים וְהַכֹּל בְּסֵדֶר, חָשַׁב, נִפְעָם מֵהֶעָסִיס שֶׁמִּלֵּא אֶת פִּיו.
הַגְּבִינָה הַצְּהֻבָּה אוֹתְתָה לוֹ בְּרֵיחַ וּבְצֶבַע לֶאֱכֹל אוֹתָהּ.
אֲבָל כְּשֶׁנִּסָּה לִמְשֹׁךְ אֶת הַגְּבִינָה מֵעַל הַוָּו, הַדַּלְתִּית הַפְּתוּחָה נִסְגְּרָה בְּרַעַשׁ מַבְהִיל.
בָּרִי הִתְרוֹצֵץ בֵּין קִירוֹת הַקֻּפְסָה וְנִסָּה לָצֵאת בְּלִי הַצְלָחָה.
מַהֵר מְאֹד הֵבִין: זּוֹהִי הַמַּלְכֹּדֶת שֶׁשָּׁמַע עָלֶיהָ, וְכָעֵת הוּא כָּלוּא מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרָגִים כְּמוֹ בַּצִּיּוּר.
הֵחֵל לִרְעֹד, אַחַר כָּךְ קָפָא מִפַּחַד, וְשָׁכַב חֲצִי מְעֻלָּף עַל קַרְקָעִית.
“אָמַרְנוּ לְךָ”, כְּאִלּוּ שָׁמַע אֶת קוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל מִי שֶׁהִזְהִירוּ אוֹתוֹ.
שָׁעוֹת חָלְפוּ. בָּרִי אִבֵּד אֶת תְּחוּשַׁת הַזְּמַן.
-אֵיךְ לֹא תָּפַסְתִּי לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְתִּי שֶׁהַקֻּפְסָה הִיא הַמַּלְכֹּדֶת, אֲנִי כָּזֶה מְטֻמְטָם- חָשַׁב, וְנִסָּה לְקַוּוֹת -אִם בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא אַצְלִיחַ לָצֵאת בָּרִיא וְשָׁלֵם, אֲנִי מַבְטִיחַ שֶׁאַפְסִיק לְהִתְרַבְרֵב וְאַקְשִׁיב לְכֻלָּם.
כְּשֶׁכְּבָר הָיָה לְגַמְרֵי מְיֹאָשׁ, נִכְנַס בַּעַל הָרַגְלַיִם פְּנִימָה כְּשֶׁהוּא מְפַזֵּם מַנְגִּינָה עַלִּיזָה.
“מִזְּמַן לֹא בִּקֵּר אֶצְלֵנוּ עַכְבָּרוֹן לָבָן, אָמַר לְעַצְמוֹ, “אוּלַי הוּא הִלְבִּין בַּסֶּגֶר”, צָחַק, הֵרִים אֶת הַמַּלְכֹּדֶת וְיָצָא מֵהַבַּיִת.
הָיְתָה שְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם. בָּרִי שָׁכַב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, טִלְטוּלַי הַמַּלְכֹּדֶת הִגְבִּירוּ עוֹד יוֹתֵר אֶת הַפַּחַד שֶׁלּוֹ. הוּא שָׁמַע אֶת אִוְשַׁת הָעֵצִים, נָשַׁם אֶת רֵיחַ הַמַּרְוָה וְאֵלַּת הַמַּסְטִיק, הָרֵיחַ שֶׁל עָרוּץ הַנַּחַל.
-כַּמָּה הָיִיתִי רוֹצֶה לְהַחְזִיר אֲחוֹרָה אֶת הַזְּמַן וְלִהְיוֹת עַכְשָׁו בַּבַּיִת בְּלִי כָּל הַשְּׁטֻיּוֹת שֶׁעָשִׂיתִי, חָשַׁב. -אֲנִי אֲפִלּוּ מוּכָן לִהְיוֹת שׁוּב סָגוּר עִם כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.
הָאִישׁ נֶעֱצַר, הַדַּלְתִּית נִפְתְּחָה.
“תִּבְרַח, קָטָנְצִ’יק”, שָׁמַע קוֹל מְדַבֵּר אֵלָיו.
חָפְשִׁי???
בָּרִי לֹא הֶאֱמִין שֶׁהוּא נִצַּל. שְׁנִיּוֹת אֲחָדוֹת הִמְשִׁיךְ לִשְׁכַּב חֲסַר כֹּחַ לָזוּז, וְאַחַר כָּךְ זָחַל הַחוּצָה, הִתְגַּלְגֵּל עַל מַצַּע הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, וְהִתְחִיל מִתְקַדֵּם לְכִוּוּן בֵּיתוֹ.
אַט אַט כֹּחוֹתָיו חָזְרוּ אֵלָיו, וְיַחַד אִתָּם הִתְחִילוּ לְהִתְגַנֵּב אֵלָיו סְפֵקוֹת.
-יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁסְתָם בִּלְבְּלוּ לִי אֶת הַמֹּחַ? הִנֵּה אֲנִי כָּאן, חוֹזֵר הַבַּיְתָה…
-וְאוּלַי צָדְקוּ וְהָיָה לִי הַפַּעַם מַזָּל….
-אוֹ בִּכְלָל יִתָּכֵן שֶׁבְּנֵי הָאָדָם הִשְׁתַּנּוּ, אַחֲרֵי כָּל מָה שֶׁהָיָה…
בְּמַפְתִּיעַ וּבְנִגּוּד לְכָל הַבְטָחוֹתָיו לְעַצְמוֹ, בָּרִי חָזַר לְסוּרוֹ. בִּמְהִירוּת שָׁכַח אֶת מָה שֶׁהִרְגִּישׁ כְּשֶׁהָיָה בִּמְצוּקָה, וַאֲרֶשֶׁת יְהִירוּת עָלְתָה פָּנָיו. הוּא הִצְלִיחַ. נִכְנַס לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם עֶזְרָה לְבֵיתוֹ שֶׁל הָאָדָם, שָׁהָה שָׁם חֲצִי יוֹם, וַאֲפִלּוּ קִבֵּל הַקְפָּצָה חֲזָרָה לֶעָרוּץ הַנַּחַל.
בְּבִטָּחוֹן מֻחְלָט נִכְנַס הַבַּיְתָה, מְחַיֵּךְ בְּשַׁחְצָנוּת.
“בָּרִי, אֵיפֹה הָיִיתָ? כָּל כָּךְ דָּאַגְנוּ לְךָ”, אָמְרוּ לוֹ אִמּוֹ וְאָבִיו.
“אַתֶּם לֹא תַּאֲמִינוּ מָה עָשִׂיתִי הַיּוֹם”. הִתְפָּאֵר בָּרִי, כְּשֶׁכֻּלָּם מִסְּבִיבוֹ רוֹבְצִים עַל זַנְבוֹתֵיהֶם וּמַקְשִׁיבִים.
וְאַתֶּם, יְלָדִים, מָה דַּעְתְּכֶם? הַאִם כְּדַאי לְבָּרִי לָשׁוּב וּלְבַקֵּר בַּבַּיִת לְיַד עָרוּץ הַנַּחַל?