אנחנו, שמכירים כל טריק ושטיק של אוהד נהרין, מחכים, מכורים, להיות מופתעים שוב. להיות נרגשים שוב, לחוות שוב את החוויה שחווינו במופעים הקודמים ויודעים מה? אין אפס. האיש והלהקה מספקים את זה, ובגדול!
במה שבנויה כמו מסלול תצוגת אופנה, הקהל יושב מעליה בחמש שורות ארוכות, מאחור הבמה מסך. ההופעה אינה מתחילה בזמן ומניחה לנו, הצופים, להתפתל עם המסיכות שנמאסו כל כך, שהן כל כך הפוך מהמחול הפורץ, השובב, הפראי, שבאנו לראות. ואז, כשהמופע סוף סוף מתחיל, עוד לפני שהוא מתחיל, מגיעה ההפתעה הראשונה, כשהמסך נמשך לצדדים, וקריאת ההפתעה של הקהל מתערבבת עם שירתו הבוכה של עופר לוי, מוסיקה ערבית בכסות השפה העברית, מוסיקה שבוכה ומקוננת, ומצעד 16 הרקדנים, שהעין שלך רודפת אחריהם, נלחמת לצפות בכל אחד מהם כל הזמן, רק לא להפסיד תנועה, מחווה, וזוהי רק ההתחלה…
“היצירה “2019” היא מכאן. היא עשויה מהמקום הזה ומהזמן הזה שמורכבים מלשונות, מגופים, מצלילים, מפולקלור מקומי ומלאומיות שמשועתקת ומשוכפלת שוב ושוב בחיינו; היא נוגעת במטען שנושא הגוף, וצוללת אל תוך הרפרטואר התנועתי של התרבות.” כתוב במסמך שנשלח מיח”צ הלהקה.
על הבמה מתפרקת הקוסמופוליטיות של השחקנים (כהות ובהירים, מלוכסני עיניים וארוכי גפיים, נמוכים וגבוהים) ונפרטת לפרוטות של מחוות מחול אישיות ההופכות את הבלתי אפשרי לאפשרי. מנעד של קפיצות וסחרורים, כאלו שבהן כל רקדן מבליט את המיוחד והשונה שהוא מציע, ובבת אחת, שוב ושוב, מתלכד גוש הרקדנים המתפרע לכלל להקה אחת, ממושמעת כמו להקת דגיגים, או אולי ציפורים, כזו שנעה כאיש אחד, במשטר קפדני של קצב שמצליח לפעור שוב ושוב את פיו המופתע של הצופה שישב מימיני.
בקטע איטי אחד, מונוטוני, שאינו נגמר, נעים הרקדנים על הבמה הארוכה בקצב איטי כל כך, עד שדומה שכל הערב לא יספיק כדי להכילו, אבל אנחנו, הצופים, מוצאים כל הזמן במה להביט, מסוקרנים ונרגשים, שהרי כל רקדן כאן מגיש את עצמו כאילו היה זה המופע האחרון בחייו, עד כלות. עד תום.
בקטע מאוחר יותר, מזנקים הרקדנים אל הקהל. הרקדן שהגיע עד אלי ואל זוגתי, ממהר לשלוף מתחת למושבנו גלימה או כסות, וכשהוא מתנשף, לוחש בדיסקרטיות כי הוא מתכוון לפרוש אותה עלינו ו… כן, כן, לשכב על ברכינו לאורך הקטע המוסיקלי הבא. מעולם – עד כה – לא הרגשתי את פעימות לבו של רקדן , שנשימתו פרועה מהמאמץ שחווה, המונח עלי כשהוא מכוסה, מזיע, וחי, כל כך חי.
ואמנם, החלל שבו מתרחש המופע הוא חלל של אירוח, וכשאנחנו מביטים במתרחש אנחנו מביטים גם זו בזה. בכל רגע מישהו משיב לנו מבט. היצירה קרובה אלינו עד כדי כך, שלבסוף היא עולה על גדותיה ומוצאת נחמה על ברכינו, מאלצת אותנו להכיר בשותפות גורל ולשאת את המשא הפיזי והמנטלי ביחד.
הבמה של נהרין היא ציר של היסטוריה לא כרונולוגית שהגופים בו נמתחים כמו בקפיץ. הם מתפקדים הן כמכונות להדהוד נוסטלגיה והן כיצורי כלאיים שחוגגים ומהתכים שוב ושוב את מגוון הזהויות שהגוף סופג במרחב הצר שבין הנהר לים. הם נעים הלוך וחזור, מציגים בגאווה מיתוסים מקומיים, קושרים באינטנסיביות מלאת פאתוס שמחה ומאמץ, ואז הם מאיטים, לעיתים עד כדי עצירה מוחלטת, ומתכנסים לתוך עצב עמוק.
זוהי, אכן, הופעת מחול שבה הקהל מתרגש כמו השחקנים וחווה את הזיעה והמאמץ בלא להזיע או להתאמץ. המוסיקה, בנימות של ערבית ויפנית, לרוב מונוטונית ותובענית לאוזן, אינה מניחה לקהל להירגע. המבטים הנוקבים ששולחים הרקדנים, שכל העת מחפשים לפגוש עין בעין את מבטו של הצופה, ההפתעות שאינן נגמרות (בשנה הבאה נשב על המרפסת שרה הרקדנית הבודדה שעל הבמה, ומטפסת בווירטואוזיות על משקוף הדלת) והסוף, שכל כך לא רצינו שיגיע, והוא מגיע, ביחד עם מחיאות הכפיים שאינן נגמרות.
ועוד כתוב שם: “המנגנונים שפועלים לאורך היצירה מקבילים לאלה של המציאות המקומית – מנגנונים של עוֹדְפוּת והחסרה, האצה והאטה, שמחה ואבל. המרחב הוא מרחב של מעבר, אזור חיץ. הרקדנים, ואנחנו איתם, שוהים על הסף, בין מה שהיה למה שעתיד להתרחש, שהרי בנרטיב המקומי הציפורים נודדות ואילו אנחנו יושבים במרפסת, לראשנו כובע בעל שלוש פינות, הגוף זרוע תקווה לקראת השנה הבאה אך גם דרוך לקראת מלחמה שוודאי תבוא.”
רקדני להקת מחול בת-שבע עונה 2022-2021: חן אגרון, בילי בארי, יעל בן-עזר, בן גרין, שון האו, צ’יאקי הוריטה, צ’אן וונג קים, מתן כהן, שיר לוי, אדריאן ליפסון, אוהד מזור, ג׳יאני נוטרניקולה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית, איגור פטשנצ’וק, לונדיווה קוזה. רקדן אורח: גיא דוידסון
עיצוב במה ותאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
עיצוב תלבושות, סטיילינג: ארי נקמורה
עיצוב חלל ובמה: גדי צחור
עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית: מקסים ואראט
עיצוב סאונד: דודי בל
יועץ מוסיקלי, מאסטרינג: נדב ברנע
אסיסטנט לאוהד נהרין וארי נקמורה: אריאל כהן
הפקה: דנה כץ נעמן
מוזיקה: ״משחקי קלפים״ מאת ירמי קדושי בביצוע משה כהן, “Locust Star” by Neurosis, “Boukyou” by Hako Yamasaki
״הנה מה טוב״ תהילים / משה יעקובסון, ״בשנה הבאה״ – אהוד מנור / נורית הירש, ״אנא ל׳חביבי״ – האחים רחבאני / פיירוז, “Boukyou” by Hako Yamasaki, “Saikai” by Hako Yamasaki
“Maqlooba” by V.F.M. style, “Caspian” by Asadi, ״את, אני והמלחמה הבאה״ – חנוך לוין / מקסים וואראט, ״לכובע שלי״ – עממי
אקורדיון: עוזי רוזנבלט
צ’לו: נועה איילי
מנהל מחלקת סאונד: דודי בל
עיצוב תכשיטים: לירון עציון, קרן וולף
לוח המופעים:
יום שני, 17 בינואר | 19:00 / 21:30
יום שלישי, 18 בינואר | 19:00 / 21:30
יום רביעי, 19 בינואר | 19:00 / 21:30
יום שישי, 21 בינואר | 14:00 / 16:30
יום שבת, 22 בינואר | 19:00 / 21:30
יום שני, 24 בינואר | 19:00 / 21:30
יום שלישי, 25 בינואר | 19:00 / 21:00
יום רביעי, 26 בינואר | 19:00 / 21:00
יום שישי, 28 בינואר | 14:00 / 16:30
יום שבת, 29 בינואר | 19:00 / 21:30
מרכז סוזן דלל, רח’ יחיאלי 5, נווה צדק, תל אביב.
בביצוע רקדני הלהקה
משך המופע: כ-75 דקות ללא הפסקה
מחיר כרטיס באולם 190₪.
——
עוד מופעים של הלהקה:
מופעי עונת 2022-2021: ״הורה״, ״2019״, ״Summer Snow״, ״יאג״, ״ונצואלה״, ״דקהדאנס 21#״, ״שלוש״, ״כמויות״, ״דקה׳לה״, “הורה – הסרט”, בכורה מאת בובי ג’ין סמית ואור מאיר שרייבר.
מחיר כרטיס: אולם 160₪, יציע 120₪.
או בטלפון 03-5171471 שלוחה 115