ההתחלה היתה מהוססת, כמעט מביכה. על הבמה – יער עצים דיגיטליים, עליהם מוקרנים מספרים בינאריים המתרוצצים על הגזעים, וביניהם מהדהד לו הטקסט הלא פשוט של שייקספיר שנכתב לפני מאות שנים, ומטיל אותך, הצופה, היישר לסבך של מערכת יחסים בין דוכסים, אחים, אהובות, ליצנים, ולכולם שמות דומים, ולך תזכור מי זה מי…
כלומר, הרעיון העיצובי הפעם היה לקחת את העלילה אל העידן הדיגיטלי, ואין מצב שהצופה לא יעריך את הטריק הבימתי הזה. ובכן, אצלי זה יצר אנטגוניזם. “איך נחבר את הצופים בחשכת האולם, אל העלילה המתרחשת לפני מאות שנים?” חשבו הבמאי ועוזריו והפיתרון הגיע מיד: נשלב אלמנטים מודרניים בני תקופתנו, כמו שנהוג לעשות בלא מעט הצגות, והצחוקים כבר יגיעו.
אבל אני לא התחברתי אל כרטיסי אשראי, שאותם נפנפו השחקנים. גם לא אל הסלולרים שצילמו “סלפי” ואפילו לא אל שאר הטריקים שבהם השתמש הבמאי כדי “להזריק” את תמצית ההוויה התרבותית, כביכול, של הצופים באולם כדי “לזרוק” את העלילה וגיבוריה מאות שנים קדימה, ולחבר אותם עם “הראש” שלנו. להפך, כל אלה גרמו לי לתפוס מרחק נפשי מהעלילה. הפגנתי ניכור, עטיתי גלימת קור והצטנפתי לי בשורה 11 בתחושה שאאלץ לבלות את כל ההצגה בניסיונות חוזרים ושבים להפריד את התפאורה והאבזרים מהאלמנטים האחרים של החוויה, שבהחלט דיברו אלי.
למזלי הנס התרחש לו אחרי בערך שליש מההצגה, שממש כמו הטיל הניתק באיטיות רבה מכן השיגור כשהוא נושא על גבו את ספינת החלל, ואז מתחיל לצבור מהירות, כך גם היא צברה כוח משניה לשניה. ואני הייתי נאלץ להשיל מעלי את גלימת הקור, להתחיל לנגב את עיני מדמעות הצחוק שנטפו מהן שוב ושוב.
תחילה עשה זאת הטקסט המשובח של דן אלמגור, שהצליח להעצים את המילים שכתב שייקספיר. בעזרת אוצר של פתגמים, כפלי לשון, צימודי מילים וטריקים ספרותיים אחרים הוא יצר תרגום איכותי שיש לו חיים משל עצמו.
אחר כך עשו זאת השחקנים, שככל הנראה נהנו לשחק את הדמויות, והנאתם היטיבה למצוא את ביטויה ברמת המשחק שאותה הפגינו. עוד עשתה זאת המוסיקה של יוסף ברדנשווילי, שמצטרף אל גלריית הישראלים יוצאי גיאורגיה שטביעת חותמם על התרבות המקומית שלנו ניכרת יותר ויותר. היתה זו מוסיקה מקורית, עדינה לרוב, שתומכת ונושאת על גבה, ולא מתפרצת בכוח ודורשת תשומת לב שתבוא על חשבון האחרים.
לבסוף, אני מודה, גם השילוב של התפאורה (לילי בן נחשון), הוידאו ארט (יואב כהן), התלבושות (אורן דר) והתאורה של חני ורדי תרמו תרומה נכבדת לתחושת ההנאה. זה קרה אחרי שתדירות השימוש בכרטיסי האשראי, הסלפי והסלולריים שעל הבמה פחתה בצורה ניכרת. אגב, את מקומם של אלה תפסו כלים אחרים, מתוחכמים יותר, כמו, למשל, אותה כת אלטרנטיבית הדוגלת בשלום ובאחווה שמקננת ביער, שחבריה שוטטו בין העצים בשירה ובריקודים. הצבאים הסוריאליסטים, עדר הכבשים והרועה, ועוד…
שייקספיר, כדרכו, נותן תמורה מלאה לכסף, וגם “כטוב בעיניכם” בגרסה הנוכחית של “הקאמרי” הוא מחזה ארוך (ללא הפסקה), אך מהנה ביותר. יש בו שפע של ריגושים ותובנות פילוסופיות, ולא מעט רגעים של צחוק משחרר ומתפרץ.
אסיים באותו הרגע, שתמיד מצליח להפתיע, שבו מתייצב השחקן שמואליק וילוז’ני מול הצופים ומשתף אותם באחד המונולוגים האלמותיים ביותר שקיימים: “כל העולם במה וכל בני האדם הם שחקנים…” מונולוג, שגרר לפחות אותי לרגע פילוסופי ביני לבין עצמי. אלא שהנעשה על הבמה סחף אותי הלאה משם, על גלי הצחוק, ובא לפילוסופיה סוף.
“כטוב בעיניכם” מאת ויליאם שייקספיר.
בימוי: אודי בן משה, תיאטרון הקאמרי.
**
מלון הבוטיק אלכסנדר בשיתוף פעולה ייחודי עם תיאטרון הקאמרי
מלון אלכסנדר יוצא בשיתוף פעולה ייחודי עם תיאטרון הקאמרי במסגרתו יוצעו חבילות אירוח ייחודיות הכוללות אירוח במלון וכרטיסים להצגות המוצגות בתיאטרון הקאמרי. הרעיון העומד מאחורי שיתוף הפעולה הוא לשלב חוויית אירוח מפנקת במלון עם בילוי תרבותי וחוויה מבדרת בהצגות התיאטרון הנחשבות של תיאטרון הקאמרי .
לדברי חזי טלאי מנכ”ל מלון אלכסנדר: “זהו מיזם שיווקי לקהל הישראלי ואף לתיירות נכנסת. הצגות רבות מתורגמות לשפות שונות ואנו צופי כי קהל גדול יגיע מרחבי הארץ לתיאטרון הקאמרי- התיאטרון של תל אביב, זאת לצד חוויית אירוח ייחודית המשלבת לינה וכרטיסים לתיאטרון.”
לדברי עינת פנחס מ’ אגף מכירות ומנויים בתיאטרון הקאמרי: “השילוב בין אורחי מלון בוטיק יוקרתי בת”א לתיאטרון הקאמרי-מעוז תרבות מתבקש, אנו שמחים ומברכים על שיתוף הפעולה.”
* תקף למגוון הצגות מתוך רפרטואר ההצגות של הקאמרי לא כולל מחזות זמר