על הבמה ניצבו חמש מוזיקאיות (כמה נדיר לצפות בהרכב מוזיקאלי שכולו נשים), אחת אחת מוכשרת, חזקה, מהפנטת בדרכה. חן לוי מובילת ההרכב, איתה- הדר נויברג על החליל, ענבר פז על הקונטרבס, קטיה טובל על הפסנתר ומאי סגל על התופים. ללהקה קוראים “קווינטה אסמבלי”, היא מורכבת מחמש מוסיקאיות צעירות ומחוננות, שניגנו לא סתם ג’אז, אלא ביצועי ג’אז לשיריה של – תחזיקו חזק – שושנה דמרי!
…ותקשיבו – כל אחד הייתה נהדרת בדרכה. מסתבר שנקלענו למופע מחווה לשושנה דמארי, יאללה נו. היה אחלה לגמרי!
באחד הרגעים היותר מפתיעים שמעתי מכיוון הבמה מישהי מנגנת סולו חצוצרה, שהיה מרשים, צבעוני, מדויק להפליא! וזאת, אף שבין נגניות הלהקה לא היתה כלל מחצצרת. נדהמתי מהפלא, וכמוני, גם ידידי הטוב אוהבי (כן קראתם נכון, יש לו שם משעשע), שהצטרף כדי ששנינו נחגוג יחד את יום ההולדת של שנינו .
אגב, הוא נולד ביום האישה הבין לאומי, ואני פסיעה קטנטנה לפני, בשביעי למרץ. בעצם הוא גם גדול ממני בשנה, אך זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שמדי שנה אנחנו חוגגים יחד את יום ההולדת, בדרך זאת או אחרת. מדי שנה, מאז שהגעתי לגיל 18 המהולל, שנינו מפנטזים בהתלהבות על הרגע בו נממש את אהבתנו לג’אז, ונחגוג באחד מאותם מועדונים אפלוליים ועבשים, מלאי ריחות אלכוהול, בישולים ומוזיקה!
וכשסוף סוף זה קרה, הודעתי לו: “בוא מיד. יש לי כרטיסים. בואאא!” והוא ענה: “לקחתי חופש מהצבא אני באאא!” וכך יצא.
המופע היה מרשים ומרגש. הושמעו שם קברים לשיריה המוכרים של שושנה דמרי, אך ברגע שהקצב התחיל להישבר ולהיבנות באלתורים שובבים ומבטים נלהטים, “השושנה” ברחה והחדשנות נכנסה. וכן, דווקא חדשנות, ג’אז לא ישן וארכאי, לא מוזיקת רקע, ג’אז כזה שלא מסוגל להיות ברקע! אף אחת מהנשים שפיזזו ]לפזז זה לרקוד[ מולי, חמושות ביכולותיהן מעוררות הקנאה, לא יכלה להיות בשום רקע של כלום. הן היו מובילות ומרתקות וכך גם צליליהן.
היה רגע אחד, יחסית בתחילת המופע, שהדר נויברג התחילה לנגן סולו על חלילה, הוא היה מרגש וסוחף ולרגע הרגשתי בג’ונגל, בורחת לי ביערות לחים ונעקצת על ידי כל מני מרחפים בלתי ניתנים לזיהוי, אבל חיה ת’חיים.
היתה זו הפעם הראשונה שלי ב”שבלול”, שבקצה רחוב קרליבך, וגם של אוהב. ומה גילינו? כוווולם מבוגרים! מבוגרים מבוגרים מבוגרים. כשנכנסנו לאולם כל הפדחות המקריחות הטו את ראשיהם לעברינו כאילו היינו עוף מוזר מרוט נוצות. אמנם אני אוהבת להיות בחברת מבוגרים, וכך גם אוהבי, אז לשנינו זה לא באמת הזיז. הבעיה היחידה, האמת הקטנה שצבטה את ליבי, הייתה – האם, מבחינת הקהל הצעיר, הג’אז באמת מת? לשאלה הקיומית הזאת עוד יבוא מענה בסיפור הזה.
לפני כן, אני חייבת לשתף אתכם בסיפור של החנייה. ארבעים דקות חיפשנו בתל אביב הלילית, וכשמצאנו חנייה פנויה ברחוב, אישה חצופה חטפה לנו אותה ממש מתחת לאפינו התמימים. “אפשר לחנות לידי”, היא הרגיעה, “לא נותנים פה דוחות”. “אבל זה אדום לבן” ענינו מלאי יגון וזעם. “אז מה?” השיבה. לא היתה ברירה, ונסענו לחניון, מיהרנו ל”שבלול” והגענו כשכל המועדון מלא, חוץ משולחן אחד או שניים.
ברגע שנשות הלהקה המהוללות החלו להופיע, הן השכיחו מאיתנו במהירות את כל עגמת הנפש הזאת, בזכות המוסיקה שלהן הג’אז בעט, רקד ולטף. ובוודאות לא גסס. הקהל היה מעורב, מאוד, ואחרי השיר הראשון הקרח נשבר. אותו קרח שמפריד בין הקהל לבמה, קרח מר ואכזר.הקרח נסדק במהירות כשאת מתחילה למחוא כפיים אחרי כל סולו קופצני, מסתכלת בהשתאות בעיניים של בני הזוג שיושבים איתך, קולטת את המבטים שסביבך, את סלט האדממה שנעזב מיותם על השולחן, אותו הסלט היקר מדי שנזנח לטובת ההיסחפות, וגם את פשוט משילה מעליך את כל המעצורים ונסחפת, כמו כולם.
היו רגעים שהשירה הייתה מדוייקת עד ידי כעס, כאילו הכל היה נכון מדי, מלוטש. אבל אין איך לפגוע בכישרון הזה, אותה חן לוי שהייתה יפהפיה וחזקה, להטטה בצלילים בכזאת קלות. זוכרים את החצוצרה שלא הייתה? זאת היא! היה זה פיה, שהפיק צלילי חצוצרה שנגעו להם בכל קצוות האילתור של הקטע המוסיקלי. וכך, אותה מנת אדממה המשיכה להתקרר ולהתייתם.
בשלב מסוים הגענו למסקנה שהיה קצת ארוך מדי. בערך לקראת השיר השלישי לסוף, אני ואוהב התחלנו לנוד בכיסאנו, חשים את הכישוף הולך ומתפוגג לו. איני יודעת להניח את האצבע מה שבדיוק קרה. אך זה לא גרע מעוצמת החוויה.
כשהסתיים המופע לגמתי שלוק מהיר מהתה שלי, שהתקרר לגמרי, ולא היה מוצלח במיוחד. שילמנו וקיפצצנו לנו לאוטו, מרגישים שצעדנו בקצב אחר, שובבי שכזה, פעם לפה ופעם לשם.
אפילוג (קצת יקלקל גם לכם ת’מצב רוח)
מגיעים למגרש – הופה, החניה סגורה. “מה קורה פה?” שאלנו את שלט המתכת שהפריד בנינו לבין הדרך שלנו חזרה לביתנו הקט, המרוחק. השעה כמעט חצות, ואנחנו תקועים בתל אביב. “אבל כתוב בשלט שלכם שהמגרש פתוח עד שש בבוקרררר!” זעמנו בצחוק. שכן, לא יכולנו להכיל את הסיטואציה ברצינות. לא התרגשנו, לא פחדנו, רק שאלנו שוב ושוב את המסך. אבל הוא שתק.
“הינה יש מספר טלפון לחירום!” אמרתי במהירות לאוהב. התקשרנו, הוא ניתק מהר, פחדנו. כל אותו הזמן המוזיקה שספגנו עדיין בתוכנו, גורמת לרגעים להיות מתולתלים, מפוזרים. לבסוף השער נפתח כמו קסם ואנו פרצנו פנימה במהירות אל המגרש החשוך, ועד שהגענו אל המכונית, גילינו שהשער החשמלי כבר נסגר מאחורינו. נאלצנו לצלצל שוב וכך, באותו האופן, השער נפתח בשנית ואנו נמלטנו ממגרש החנייה האלים בעור שיננו, והופ אחרי שעה עגלגלה כבר הייתי בביתי.
אז אם אתם שאלים: לא. הוא לא גוסס, הג’אז, אבל תבואו, פשוט תבואו גם אתם לבלוע אותו במו עיניכם, אוזניכם, גופכם. שבלול, לא שבלול. וגם אם אתם מבוגרים מקריחים, זה נהדר בעיניי.
הלהקה משתתפת בפסטיבל “קווינטה וומן” ב”צוללת צהובה” 2 ביוני, בירושלים.
- רומי אבירם היא שחקנית ויוצרת. השתתפה בסדרות בטלוויזיה, בסרטים ובתיאטרון: כפולים, הבאר, דרימארס, האוצר מעבר לנהר, מסע לפולין, חיזור גורלי ועוד…