מאת: עדי שי *
אכלת? אני שואלת
נראה לך שלא? צחק וטפח על בטנו
מטבח קיבוצי גדול ורחב וידיים. אנחנו עומדים וביננו שולחן גבוה מלא תבניות של אוכל
שניצלים אורז וירקות מבושלים ותבניות של פסטה שהפרידו אותם מהבולונז.
אני ממלאה חמגשית בפסטה ובולונז כותבת על המכסה
“לרבשצ הכי בעולם. תשמור על עצמך.”
הקיבוץ כמעט ריק. הטיל הראשון שנפל על הרכב שלי כמו סימן את פרוץ המלחמה.
ילדיי ואהובי סגורים בממד שבביתנו ואני אקונומית בקיבוץ לא מפסיקה לעבוד.
מתרוצצת מהמשרד למטבח ואז למקרר כי היה צבע אדום והמטבח לא ממוגן.
המקררים שביום יום שומרים על מזון בימי מלחמה שומרים גם עלינו.
אמא … כך אמרה לי בחיוך הילדה
כשיהיה צבע אדום תרוצי למקרר.
אם חם לך תרוצי למקרר הגדול שעובד ואם קר לך אז תרוצי למקרר שלא עובד.
רציתי להגיד לה שזאת לא בחירה. אני רצה לממד שאליו אני קרובה.
חייכתי ואמרתי טוב, ילדה שלי. רק אל תצאי מהממד.
הם שיחקו משחקים ואני רצתי בין הטילים.
אזעוקת וטילים וחמגשיות לזקנים.
הלב דופק וגם לא מאמין.
אחרי יממה יצאנו מהקיבוץ. רכב עצר ליד הבית העמסנו את הילדים והתיקים במהירות והתחלנו לנסוע עוד לפני שהדלתות נסגרו.
רוב הקיבוץ התפנה.
נשארו הזקנים והרבשצ עם כיתת הכוננות וחיוך על הפנים.
ואז הפסקת חשמל והפסקת אש.
חוזרים ללוויה ואז לשבעה
ובמקרר חמגשית אחת יתומה
וכיתוב
“לרבשצ הכי בעולם.תשמור על עצמך”
כנראה שעם בולנז לא מנצחים מלחמה.
- עדי, מעוטף עזה, השתתפה בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בקתדרה פרדס חנה.