<p class=”select”>
אלה השעות האחרונות של הבוקר, והיא חייבת לנצל אותן. חברתה הטובה עזבה זה עתה והיא נותרה לבדה. מזמינה את הקפוצ’ינו השני שלה חזק, “ותעשי שיהיה רותח”, מורה למלצרית המהנהנת כאוטומט. מרימה את מבטה וסוקרת את היושבים סביבה. לא היו הרבה. בשעת בוקר מאוחרת זו של יום ראשון הקפה עדיין ריק.
מעבר לחלון הזכוכית הגדול פועם החורף. העננים מקיאים את קיבתם על הכביש הראשי והמכוניות, כעדר בקר סבלני, בוטשות בצמיגיהן, נדחפות ונעצרות חליפות, ספק נוגחות ספק מריחות את אחוריהן של המכוניות שלפניהן. חרטום משאית מתקרב למרחק רחרוח אל אחוריה של מיני קטנה, כמנצל הזדמנות. מאות זוגות של מגבים מנגנים קונצרט קקופוני במלודיה הממאיסה את עצמה לדעת, ובדיסהרמוניה מטמטמת.
והיא כאן, בקפה. נהנית מרגעים אחרונים של חופש. עוד מעט תחזור הביתה, להתארגן לקראת הילדים. מחר מתחיל החופש, ואצלה הכל כבר מסודר בפנקס, על סף השלמות. אמנם נדרשים פה ושם טלפונים של הרגע האחרון, וגם מזג האוויר הדפוק הזה טרף חלק ניכר מתכניותיה. האם אי פעם היא אהבה את העונה המשוגעת המחברת בין החורף והקיץ? ניסתה להיזכר. אולי, לפני שהיו הילדים. לפני שהיו הנזלות וההתקררויות, המעילים והבוץ בנעליים, החום הגבוה והריצה אל המוקד הרפואי בשלוש לפנות בוקר עם ילד חנוט בשמיכה, הנישא על כפיים.
פניה אינן משדרים את הביטחון העצמי שהיית מצפה מאישה ששיערה בלונדיני ונופל על גבה בגלים רכים, ועיניה תכולות, מסוקרנות. לבושה בסריג הגדול על מידותיה ומסווה בחריצות את חזה הנאה. מכנסי הג’ינס שלה גם הם מנהלים חיים משלהם על גופה. איכשהו מצליחים קימורי שרירי ירכיה לזרום ולהיראות בעד הארג הגס. לפי מראה היית מצפה שילדיה יהיו בגיל הנעורים, אפשר גם בצבא. לכן תהיה לך הפתעה לצפות בהם חוזרים מבית הספר הביתה.
טועמת מהכריך בשפתיים פשוקות, מנסה שלא למרוח עליו את השפתון בגווה הברונזה. מציצה שוב בפנקס הרשימות הקטן, המעוטר, עם כריכת העור המעוצבת, שם רשמה הכל. יש שם את הצגת התיאטרון של אורנה פורת. הכרטיסים כבר מוזמנים. מצטרפת אליהם גם חברתה הטובה עם ילדיה. צריך לזכור לקחת בתיק חטיפים ושתייה. אחרי הצהרים תהיה פגישה משפחתית אצל האימא שלו. הוא יגיע היישר מהעבודה, היא תגיע עם הילדים. הם ייפגשו שם. יגיעו גם האחיות שלו עם הילדים. אין לה ציפיות מוגזמות, והיא רק מקווה שהילדים של אחותו הגדולה לא יציקו שוב לילדיה שלה. אין לה כוח למריבות מיותרות. גם לא עם בעלה, שיצדיק את ילדי אחיותיו כמו תמיד.
בחול המועד שאחרי קבעה להיפגש עם אימהות אחרות בקניון. כמובן שעם הילדים. מה בדיוק יעשו היא לא בטוחה, אבל במזג אוויר כזה אין מתחרים רבים לקניון. הילדים יבלבלו את המוח, הארנק יוצא שוב ושוב מהתיק, כרטיס האשראי יגוהץ, והבילוי יסתכם, במקרה הטוב, בכמה מאות שקלים.
לאחר מכן קבעה עם אחותה לנסוע לטייל בעמק יזרעאל. סדנת עיצוב במרצפן לילדים, בכפר תבור, הליכה בדרך נוף המקיפה את פסגת התבור. אם לילדים יהיה כוח אחרי כל זה אולי תוסיף גם שיטוט מהנה בסמטאותיה של נצרת. את ארוחת הערב יעשו במסעדה הערבית ההיא, היכן שההוא קוצץ את הפטרוזיליה בתנועות של אמן ומערבב באצבעותיו ערימת בשר טחון ענקית לכדורי קבאב שיצא שמעם בכל הארץ. הכל טוב ויפה, אלא שתחזית מזג האוויר מדברת על ימים משוגעים שבהם האובך מתחרה ברוח המזרחית וטיפות גשם כבדות מנתרות כילדות קטנות, נהנות לטנף בנוכחותן כל שמשה ומשטח שזה עתה נוקה.
מסיימת את הסנדוויץ ומלקקת בלשונה את שפתיה. היתה מזמינה עוד אחד, בעצם, גם עוד כוס קפה, אבל השעון רץ. עוד העיניים חופזות על כתב ידה הנשי, הצפוף וההחלטי, והפנקס מזכיר לה גם את שני התורים שקבעה לרופא מומחה, את הצגת הילדים שאין ממנה מנוס, ושהיא הפקה בפני עצמה, את הביקורים המתוכננים בשני מוזיאונים ובבית תפוצות אחד ואז, לקראת סוף השבוע, הוריה הזמינו אותה ואת הילדים לשני לילות למלון בירושלים. קוראים לזה “חמשושליים”. כן. שבוע מהסרטים.
ניסתה לכלוא בריאותיה עוד נשימה של בית קפה, להוביל באפה אל ירכתי הכרתה את ניחוח הקפה הנטחן ברעש, ואז התרוממה במעשיות, אספה את חפציה ונעמדה בפתח הקפה. משכה את המטריה המתקפלת מתיקה ופרשה אותה בלחיצה. צעדה אל תוך הגשם, כאילו צעדה אל תוך הים, מניחה לטיפות לרקד על מעטפת הבד הנפרשת מעליה, מסרבת לרוץ ומתפשרת על הליכה מהירה מאד.
**
כשהגיעה הביתה הגשם פסק. היא פתחה את הדלת וראתה אותו עומד מול המראה, מוכן ליציאה. המזוודה הקומפקטית חונה במבואה, לבוש בז’אקט אופנתי, בוודאי סיים להתקלח זה עתה. חיבק אותה ואף נשק, מתעקש למרוח את שפתיו על שפתיה, כאילו היו נאהבים. הידק אותה אל חזהו, כמנסה למחוק את הניכור המקיף אותם. איחלה לו בשפה רפה הצלחה בכנס באטלנטה. הדגישה שאולי כבר באמת הגיע הזמן שמישהו יקנה אותם ואת הפטנט שלהם, והוא גיחך בטוב לב. לא. אין לו ציפיות מוגזמות שכאלה.
“אולי תישאר עוד כמה דקות?” הציעה בקול שפל, “הילדים עוד מעט חוזרים. תוכל להיפרד מהם כמו שצריך”. צפצוף המונית, עצבני וחסר סבלנות, גדע את תקוותיה.
“בחייך, אל תעשי מזה עניין, חמישה ימים בסך הכל. את תראי כמה מהר זה יעבור”, הבטיח. “טוב, תעשי חיים עם הילדים. הם כל כך מחכים לחופשה הזאת”.
וכבר צעד הלאה, גורר אחריו במיומנות את המזוודה הקלה, נעלם מחייה לעוד שבוע, כחזיון תעתועים.
האם חלפה דקה, או אולי מחצית השעה, עד שהדלת נהדפה בקולות משובה, ושני ילדיה פרצו פנימה, סמוקים ומאושרים. ילדי תפנוקים, שהחיים מחייכים אליהם בכל שיפנו. מעיליהם, התחובים בתיקי הגב, הציצו בגניבה מעל לכתפיהם קטנות, כמשתתפים בחגיגה. כף ידו של הקטן עדיין אחוזה בידו של הבכור כאילו נדבקה אליה, ושניהם צוהלים:
“אימא, איזה כיף. מחר אין לימודים. התחיל החופש.” ולרגע נגעה גם בה שמחתם האמיתית, פורצת הגבולות. “איפה אבא, כבר נסע?” שאל הגדול כמאתגר את מזלו. היא הנהנה. “הוא ביקש למסור לכם חיבוק גדול ונשיקות”, הדגימה, כשהיא מקיפה אותם בזרועותיה. ולרגע קט היתה בטוחה שהנה הם משפחה קטנה ועליזה. אלא שהאושר הרגעי שאחז בה בעת החיבוק, חמק, ופינה את מקומו לעצב פתאומי, שחבט בחזה כמכת אגרוף.
והיא המשיכה לחבק, אוחזת בילדיה ומצמידה אותם אל חזה, ובעצם, נאחזת בהם כטובע בקש…
סוף