
מטיילת ומתרשמת: שירה טמיר*
קצת חששנו מההגעה לוייטנאם אחרי תאילנד. האמת, שתאילנד הייתה כל כך טובה ומפנקת שפחדנו שהנחיתה בוייטנאם תהיה לנו “קשוחה”. סיפרו לנו כל מיני סיפורים מעט מפחידים – שהוייטנאמים לא כל כך נחמדים, שהנוי עיר קשה שאין בה מה לעשות ועוד.
אני תמיד רציתי להגיע לוייטנאם. היא תקועה לי בראש עוד מאז הטיול הגדול למזרח (לפני כעשרים שנה), בין שלל המדינות שנמצאות אצלי ברשימה ושלא הספקתי לראות אותן. אז גררתי את כל משפחתי מתאילנד הנוחה אל עבר מקום חדש ומפתיע.
כדי להיכנס לוייטנאם צריך להצטייד בויזה מראש. ליתר דיוק – במכתב שצריך להציגו בכניסה לוייטנאם כדי לקבל ויזה שם. אנחנו הוצאנו דרך האתר הזול והמצוין – vietnamvisacheap.net.חוץ מעלות המכתב, הויזה עצמה עולה 25$ בהגעה לשדה התעופה – ואת זה משלמים בדלפק ההגירה. דורשים בנוסף למכתב גם תמונות פספורט בגודל 4*6. אני קיבלתי פיק ברכיים רציני כששמתי לב ששכחתי בכלל את תמונות הפספורט של שתיים מבין הבנות במזוודה וליתר בני המשפחה היו תמונות פספורט בגודל רגיל (חוץ מהגבר שבחבורה – שהצטלם כראוי). הוייטנאמים לא הרסו לנו את קבלת הפנים וזרמו עם תמונות מגוחכות שהיו לי במקרה בארנק, מהתקופה שהבנות היו עוד תינוקות.
איזו דירה מוצלחת!
לאחר שנחתנו בהנוי – המשכנו לדירה מדהימה ביופיה ששכרנו במגדלים, דרך האתר – Airbnb, נושאת את השם המפואר – Lake view, Luxuxy home, Jacuzzi, piano, Cinema ולא בכדי. מדובר באחת הדירות היפות שראיתי בימי חיי. היא הייתה מעוצבת בטוב טעם, מפנקת ומאובזרת וניכר שהושקעה בה הרבה חשיבה, מעבר לעיצוב המדהים שלה ולנוף האורבני הנשקף מחלונות הדירה. הדירה הייתה ממוקמת במרחק נסיעה של כחצי שעה מהעיר העתיקה המפורסמת בהנוי. לנו המרחק לא הפריע – העיר העתיקה היא מקום סואן ביותר ולא כל כך נעים לגור בו בעינינו. לעומת זאת בקומפלקס הבניינים שבו הייתה דירתנו, היה ג’ימבורי מתחת ובית קולנוע – דבר ששימח מאוד את הילדים.
תחבורה ומטבע – איך מחשבים דונג?
בנוסף, האפליקציה המצוינת grab להזמנת הסעות (ברכב או במונית) ששירתה אותנו מצוין בתאילנד התגלתה כיעילה מאוד אף בהנוי. הבעיה היחידה הייתה שפעמים רבות הופיע באפליקציה שהנהג הגיע ומשום מה אנחנו לא היינו רואים אותו, מה שהכניס אותנו מיידית ללחץ. מסתבר שאם הנהג לא מוצא אותך (ולא משנה אם עמדת במקום כמו כלב בחום וחיכית לו) אז אחרי שהוא עוזב, מוטל עליך קנס בסך של 10,000 דונג(!) זה קרה לנו פעם אחת. הפתרון שאני מצאתי כדי למנוע אי הבנות הוא פשוט לשלוח דרך האפליקציה הודעה עם התמונה של המקום בו אני נמצאת.
כנראה שהמיקום שאתה שולח לא מראה לנהג היכן נמצאים במדויק ואז הוא לא מוצא אותך. חוץ מזה – זה הפיתרון יהעיל והזול ביותר להתניידות גם בהנוי (כמו במקומות נוספים במזרח). עוד עניין שהיינו צריכים לפצח בהגיענו לוייטנאם הוא המטבע שלהם – הדונג. בניגוד לבאט התאילנדי, כאן אין שיטת חישוב אחת וכל אחד מנסה להרכיב לעצמו בראש נוסחה מתמטית אחרת שאיתה יוכל לעבוד, שלא מביישת מדעני חלל.
אני מודה שאני כבר וויתרתי על לנסות לחשב כל דבר – אבל בגדול מה שהכי עבד לי זה שכל 100,000 דונג = 15 ₪. אפרופו – הוייטנאמים נוקבים במחיר כשמבחינתם הוא כבר כולל את ה-k. לדוגמה – אם המחיר הוא 100, הכוונה שלהם היא ל – 100,000, הם פשוט לא אומרים את האלף כי כבר התעייפו מכל האפסים שבמטבע שלהם, ובצדק.
האוכל הוייטנאמי וסיור אוכל עם כריסטיאן

ביום הראשון, אחרי שהגענו לדירה, הלכנו למסעדת הפועלים הסמוכה ביותר (שמה לא ידוע כמובן) – כדי לטעום את מרק הפוו (poh). זו הייתה הארוחה הוויאטנמית הטובה ביותר – הזמנו אורז צהוב עם ירקות ואת מרק האטריות המפורסם – פוו. ביקשנו צמחוני ואפילו הבינו אותנו. זה היה טעים כל כך והכל כולל הכל (גם בירה ויאטנמית ושתיה נוספת) עלה סכום מגוחך של K100 (ואפילו היה לי קל לחשב – 15 ₪). בקיצור – האוכל הויאטנמי היה טעים. הבעיה עם הילדות שלי היא שאחרי ההתלהבות הראשונה מלנסות טעמים חדשים ובלתי מוכרים, הן חוזרות לבקש את הטעמים המוכרים – פסטה, סלט ירקות וחביתה.
למרות זאת, נרשמתי לסיור אוכל וויאטנמי. סיורי אוכל בהנוי הם דבר מאוד פופולרי. יש מדריכים מקצועיים שלוקחים 25$ מאדם, יש סיורים חינמיים שאפשר להירשם דרך אתרים כמו hanoikids או free walking tour שנראו לי מאוד מעניינים וטובים וכוללים גם סיורי אוכל. בסוף בחרנו להתמקד בסיור אוכל עם בחורה שהומלצה בשם כריסטין ושזמינה בוואטסאפ (טלפון +84915349465). כנראה שזה לא השם האמיתי שלה, אלא משהו שנשמע כמו “ניין”. הויאטנמים שעובדים עם תיירים נוהגים לתת לעצמם שמות קליטים ואמריקאים כמו : “טים”, “ג’ק” וכו’.. לא הבנו אם זה כדי שיהיה יותר קל להגות אותם או מסיבה אחרת.
בכל אופן – כריסטין שלנו התגלתה כמדריכה מצוינת ואנרגטית, עם אנגלית מרשימה ביותר וערכה לנו סיור אוכל מהנה מאוד ברחובות העיר העתיקה. זה לא סיור פשוט עם ילדים והיינו שתי משפחות עם 5 ילדים סה”כ. העיר העתיקה עמוסה אופנועים וזה מפחיד מאוד לחצות שם כביש. השיטה שלמדנו מכריסטין היא פשוט ללכת כדבוקה אחת ולא להביט לצדדים, בניגוד למנגנון המערבי הטבוע בנו שלמדנו מהילדות, של לעצור, להסתכל לצדדים – כאן זה לא עובד. רגע אחד שעצרת להתבונן בתופת האופנועים – עלולה לעלות בהיתקלות רגלית באופנוע.
כריסטין לקחה אותנו לסיור אוכל בעיר העתיקה – לכל מיני מקומות וסמטאות, שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם בלעדיה. “המסעדות” כוללות לרוב ישיבה בכיסאות פלסטיק סביב שולחן על המדרכה. מבחינת הויאטנמים – המדרכה היא השטח הטוב ביותר לפתוח המסעדה. מכיוון שאנחנו צימחוניים – האפשרויות הקולינריות שלנו היו קצת מוגבלות אבל עדיין נמצאו לנו כמה דברים מענינים לאכול ולשתות- מרק אטריות כמובן, לחמנית בגט עם חביתה בתיבול וויאטנמי (banh mi) – שהייתה המנה האהובה על בתי בכל הסיור הזה. בנוסף, נלקחנו לסמטה צדדית ושם הוגשה לנו גלידת קוקוס אלוהית. הבנו שמכינים אותה רק בעונה הזו בשנה.
מסתובבים עם הילדים בהנוי

סיימנו בבית קפה מקומי על הגג – שידוע בקפה הביצים המפורסם בוייטנאם. איך לומר – הקפה לא ממש ערב לנו. אני מעדיפה קפוצ’ינו מסורתי. דווקא הבנות די התלהבו מהטעם המתקתק של קצף הביצה בתוך הקפה. לך תבין את הטעם שלהם.
בשאר הימים בהנוי הסתובבנו בהנאה מרובה מסביב לאגם “הואן קיים”, שהוא איזור הומה אבל יש בו מסעדות נחמדות ואווירה טובה. באחד הימים ביקרנו בפגודת העמוד האחד שבסמוך למוזיאון הו צ’י מין שבמרכז העיר.
היה נחמד (קצת קשה להרשים אותנו עם פגודות אחרי כל מה שראינו בצ’אנג מאי ובצ’אנג ראי). נכנסנו גם למתחם הו צ’י מין, לראות את הבית והסביבה בה חי האיש הנערץ ביותר בוייטנאם. מסתבר שהאיש, שהצטייר בעיני כצנוע, החזיק בכמה מכוניות יוקרתיות לא רעות בכלל. המתחם הזה מאוד יפה כשלעצמו, יש אגם במרכזו וצמחייה מעניינת ופסטורלית מסביבו, עם עצים קטנים ומיוחדים, דמויי חרוט, שלא ראיתי כמותם מימי.
טיול לפלא העולם מפרץ “הלונג-ביי” דרך העיר קאטבה
אחרי הנוי רצינו לראות את מפרץ האלונג ביי. ניתן לראות את האתר מפורסם – הנחשב לאחד מפלאי התבל בכמה דרכים – האחת באמצעות שיט בספינות יוקרתיות בהאלונג ביי (כל הסוכנויות בהנוי מציעות כאלו ויש גם כמובן ב – (trip advisor. ההיצע של הספינות גדול והמחיר נקבע בהתאם לרמת הספינה – כשעדיף לישון בה לילה אחד. יש שתי בעיות עם הספינות הללו – הראשונה היא המחיר היקר והשנייה שהן מגיעות לאזור התיירותי ביותר בהאלונג ביי – שהבנו שהוא קצת התקלקל בגלל התיירות וכמות הספינות המגיעות לשם מדי יום.
לכן בחרנו באופציה השנייה – לקחת שייט מהאי קאטבה. כך, ניתן להגיע ישירות ומהר לחלק האחורי והפחות מתוייר של האלונג ביי – שנקרא Lan ha bay והוא בעל נוף דומה של סלעי הגיר המרשימים המזדקרים מן המים ומדהים לא פחות ביופיו. בנוסף, מרוויחים את יום הנסיעה מהנוי, כשפשוט ישנים ליד המפרץ עצמו וכך יש יותר זמן “נטו” בשייט ולא חייבים לישון בסירה.
למזלנו, נתקלנו בקבוצת הפייסבוק המצוינת “וייטנאם למטיילים” – שם ניתן לקבל מידע והמלצות לכל מקום בוייטנאם. מצאנו המלצה על סוכן בשם קני – המלצת זהב. הוא פשוט הבין עניין ועזר לנו בכל דבר בצפון וייטנאם וביחוד במה שקשור לקאטבה ולשייט. התכתבנו איתו בוואטסאפ כל הזמן והוא באמת היה זמין לנו לכל דבר. הטלפון שלו – +84 90 461 24 75
סגרנו עם קני אוטובוס תיירים לקאטבה, שעלה על המעבורת לאי וכך תוך כשלוש שעות נסיעה היינו בקאטבה. ישנו במלון של בן משפחה של קני – Venus hotel, מלון פשוט ונקי שעושה את העבודה. לקחנו שני חדרים ב – 25$, כולל ארוחת בוקר.
בלילה הסתובבנו קצת בטיילת של קאטבה. הטיילת היא משהו בין בת ים לאילת, עוד לא החלטנו. הרבה ברים לא ברורים, שמציעים קריוקי במקרה הטוב או שירותים מפוקפקים במקרה הרע. לא התרשמנו במיוחד.
שיט משפחתי פרטי במפרץ לן-הא
למחרת יצאנו לשיט פרטי בסירה ליום אחד במפרץ המקסים Lan Ha Bay והוא ענה על כל ציפיותינו. המים היו קסומים בצבעי ירוק טורקיז ומכל עבר הוקסמנו מהנוף הפראי של הסלעים העצומים והירוקים, הייחודים למפרץ הזה. לא פלא שהאתר הוכרז כאחד מפלאי עולם. לא ניתן להפסיק להתפעל מיופיו של המקום. שעות רבות של קסם עברו עלינו – שטנו בקייקים, עצרנו ברצועות חוף דקיקות וקסומות בהן יכולנו להיכנס למים הנעימים וסיימנו באי הקופים, שבו רצועת חוף יפה וקופים לא מנומסים במיוחד. הקופים מורגלים לתיירים ומצפים לקבל אוכל (על אף השלטים באזור שאוסרים זאת) וכשהם לא מקבלים זאת בו במקום, הם לוקחים אותו פשוט מהיד. הקטנה שלי שתתה מיץ שקנינו לה במסעדה המקומית ולפתע הותקפה על ידי קוף (לא חביב), שחטף לה את המיץ מהיד ושתה אותו לרוויה עד תום בחוצפה רבה, מה שגרם לה לפרוץ מייד בדמעות עלבון והיא נרגעה רק לאחר שקיבלה מיץ נוסף.
סיימנו את הטיול המוצלח מאוד במסעדה פחות מוצלחת מול המלון, כי היינו עייפים מדי בכדי לחפש משהו אחר. למחרת המשכנו לטאם קוק באוטובוס תיירים שלקח כארבע שעות.
* שירה טמיר היא עורכת דין ומגשרת.