התרשמה וכתבה: עו”ד שירה טמיר*
אזור טם קוק (Tam Coc) מוכר גם בכינויו “מפרץ האלונג שעל שדות האורז”. סימן ההיכר שלו הם סלעי הגיר הענקיים, הבולטים, כאילו הושלכו מהשמיים וננעצו בתוך שדות האורז המרפדים את שתי גדותיו של נהר נגו דונג (Ngo Dong).
פירוש השם טם קוק הוא שלוש המערות, על שום שלוש המערות שהנהר הבקיע את דרכו בתוכן. הגדולה שבהן אורכה 127 מ’ ושתי האחרות: 70 ו-40 מטרים.
הדרך היחידה שקיימת, כדי לחוות את חווית טם קוק היא לשכור סירת משוטים לשייט לא עצמאי על הנהר. חוויה בפני עצמה היא השייטת, אישה, בדרך כלל, מנוסה ובקיאה, הדוחפת את המשוטים ברגליה ושומרת את ידיה פנויות. במהלכו של השיט תעבור ביחד אתכם מסלול האורך עד שלוש שעות, וכולל בתוכו מעבר בתוך המערות. מחיר השכירות הוא כארבעה דולר לסירה.
חשוב לזכור כי השייטת תנסה למכור לכם מזכרות שונות, ותתאכזב מאד אם תגלה שאינכם מעוניינים לקנות אותן בסוף השיט. עדיף לציין זאת מראש. לעומת זאת, את הטיפ שגם כן תתבקשו לתת, עדיף לתת ממש עם עזיבת הסירה, בתום הסיור, ולא רגע לפני כן. 20,000 דונג (כדולר אחד) זה טיפ סביר.
ההחלטה להגיע לטאם קוק הייתה די ספונטנית, אף היא בעקבות המלצה של קבוצת הפיייסבוק המצוינת – “וייטנאם למטיילים”. מבחינתנו, טאם קוק הייתה ההפתעה של וייטנאם. כמה אהבנו אותה והצטערנו שלא הזמנו שם ארבעה לילות אלא רק שני לילות. גם את המלון הזמנו בספונטניות באוטובוס לטאם קוק.
מתניידים עם אופניים ואופנוע בגשם סוחף
היו לנו ממילא ארבע שעות שלא היה משהו אחר לעשות בהן. אם פעם היו אומרים לי שאצא לנסיעה משפחתית ליעד, מבלי להזמין מלון קודם, הייתי חושבת שזה חוסר אחריות אבל בטיול גם אני הפכתי לחסרת אחריות או חסרת עכבות ומשוחררת מכל צורך לשליטה – תלוי איך מסתכלים על זה. כנראה שספונטניות היא שם המשחק כי גם המלון התגלה כהצלחה – Tam coc garden homestay . בניגוד לשמו, הוא לא באמת homestay , אלא מלון ידידותי וחביב, שצופה על אגם ושדות מוריקים. לקחנו שם שני חדרים בסכום מגוחך של כ- 120 ₪ ללילה לשניהם, כולל ארוחת בוקר.
אחרי שהגענו הבנות שלי השתוקקו לאוכל מערבי – מונח שהן מרבות להשתמש בו מאז שיצאנו למסע. חיפשנו אחר מסעדה “מערבית” והגענו לאחת שענתה על ההגדרה – chookis beer garden . מסעדה מצוינת ששוכנת בגינה מטופחת עם אוכל מערבי באיכות גבוהה. התענגנו על סלט יווני, חומוס ושאר מאכלים שלא קשורים לוייטנאם.
אבל איזה נוף… שדות האורז של צפון וייטנאם במיטבם. עוד אחד מהדברים המהנים במקום הוא שנוסעים למרכז “העיר” באופניים וכך נהנים מהירוק המקיף אותך, משדות האורז, מהמצוקים ומהוויאטנמים. טאם קוק היא מישורית ולכן קל להתנייד בה באופניים אבל למשפחה עם שלושה ילדים זה היה קצת יותר מסובך. המלון השכיר לנו אופניים ואופנוע עימם יכולנו להתנייד למקומות קרובים. לעומת זאת – למקומות רחוקים, כמו פגודת bai dinh צריך לקחת מונית והיא די יקרה במונחים וויטנאמיים.
אני והקטנה עלינו על מונית במחיר מופקע של 280 K לכיוון ובינתיים הבעל יצא על אופנועו עם שתי הגדולות. הדבר התגלה כפייאסקו רבתי כי התחיל גשם שוטף. האופנוענים נאלצו לעצור במסעדה וייטנאמית דלוחה בעוד אני והקטנה הגענו למתחם הפגודות לבדנו בגשם שוטף. אין צורך לומר שהבעל ושתי הבנות לא ראו את מתחם הפגודות. בינתיים אני והקטנה התחלנו לטפס וראינו מאות בודהות. הגענו גם לנוף מרשים של הפגודות. חייבים לקחת קרונית חשמלית כדי להגיע למתחם עצמו וזה עולה 100k לאדם. על הקטנה לא לקחו. חלקנו קרונית כזו בגשם עם חבורת תיירות מצרפת והגענו למתחם עצום בגודלו. גם כשלוקחים את הקרונית – יש המון הליכה וטיפוס במדרגות. הכל היה מאוד יפה, אבל עם קטנה בת ארבע במתחם עצום ובגשם – קצת פחות כיף. אחר כך נתקלנו בבעיה נוספת – איך לעזאזל חוזרים משם?
מסתבר שקשה עד בלתי אפשרי להזמין מונית. הוויאטנמים שם לא כל כך מדברים אנגלית. עצרנו באיזו חנות קטנה שמכרה ארטיקים וכשביקשתי מונית המוכרת התקשרה למישהו בטלפון ולפתע הופיעה משום מקום אופנוענית והציעה לי להצטרף עם הקטנה למקום שאליו רציתי להגיע – trang an, כדי לחבור ליתר בני המשפחה שחיכו לי לשייט בנהר. באין ברירה, מצאתי עצמי רכובה על האופנוע עם הקטנה בדרך לשיט. הפעם אלוהי השמיים היו איתי ולא ירד גשם בדרך. תודה לאל. הדרך עצמה יפהפיה – שדות אורז מוריקים מכל עבר, נהרות שוצפים וגשרים וכמובן סלעי הגיר הענקיים.
שיט משפחתי בין המערות
לבסוף הגענו סופסוף ל- trang an, משם לוקחים שיט בסירות עץ, כשאת הסירות נשים וויאטנמיות משיטות עם משוטים. סיטואציה קצת לא נעימה כשויאטנמית מבוגרת צריכה להשיט אותנו אבל כנראה שהן מורגלות. בכניסה הציעו שלושה מסלולים די דומים, השוני הוא כנראה במשך הזמן ובמספר המערות בשיט. משוום מה, קראנו שמסלול 2 עדיף לילדים אז לקחנו אותו. לא בטוח שזו הדרך הכי קצרה אבל במהלך השיט הבנו שממש אין צורך לחפש את המסלול הקצר (שעתיים וחצי במקום שלוש כנראה). הנוף בנהר כל כך מדהים והאווירה מיוחדת ומשרה עליך קסם, שלא הרגשנו שהזמן חולף.
השיט עובר בתוך מערות על הנהר וכל מערה היא חוויה בפני עצמה. מדי פעם עוצרים ליד מקדש ועד כמה ששבענו כבר ממקדשים, היה נחמד לעצור מדי פעם, לחלץ עצמות ולשוב לסירת העץ ולוויאטנמית שמשיטה אותה.
כשסיימנו את המסלול, כרגיל התחיל מבול (ככה זה באוקטובר) ונמלטנו למסעדה היחידה שנמצאת במתחם שכצפוי לא הייתה בין הטעימות אבל עשתה את העבודה. בכלל, גילינו שאנחנו לא כל כך מתחברים לאוכל הוויאטנמי, שרבים מהללים אותו. חוץ מהמסעדה שמצאנו בהנוי לא נהננו מהאוכל המקומי. אולי זה קשור לכך שאנחנו צמחוניים ורוב המנות כוללות בשר, חלזונות ושרצים שונים שגורמות לבנות שלי לרצות להקיא רק מלהסתכל עליהם.
אחרי השייט המקסים חזרנו למלון הקטן והנחמד שלנו לנוח קצת. בערב התחשק לבנות לאכול אוכל איטלקי ואכלנו במסעדה איטלקית טעימה מאוד – The Napoleon.
מערה קטנה, אבל תצפית מדהימה
למחרת בבוקר נשאר לנו זמן לפני הנסיעה חזרה להאנוי ונסענו ל – mua cave – לא ברור למה קוראים למקום כך, כי יש רק מערה אחת קטנה ולא מרשימה בכניסה. העיקר הוא התצפית למעלה, ממנה נשקף נוף מרהיב ויש בה פסל של דרקון (פחות מרהיב). גם האזור שם מדהים ביופיו – יש אגם ובו פרחי מים ולוטוסים, מזכיר את אחד הציורים של מונה. במרכז האגם יש מעין גשר במבוק שיוצר לב – אבל את זה אפשר לראות רק שמתחילים לעלות במדרגות לתצפית.
הבנות שלי כבר הורגלו לעליה במדרגות לתצפית וגם הפעם הן עשו את זה כמו גדולות! אפילו הקטנה. הבטחה לגלידה בסיום תמיד יוצרת מוטיבציה (כמו גם התמכרות למתוק, אבל בטיולים האלו חייבים קצת לעגל קצוות). התצפית היפה שווה את העלייה ונשקף ממנה נוף יפהפה של הטבע עוצר הנשימה שיש במקום הזה.
לאחר שסיימנו את התצפית, שבנו למלון החביב שלנו, נפרדנו בצער מטאם קוק והמשכנו לשדה התעופה בהאנוי שם עלינו על טיסה ליעד הבא – הוי אן.
אל פרק ב’: הימים הראשונים בבנגקוק
אל פרק ג’: אגם קאוסוק הקסום וילדה אחת פצועה…
אל פרק ה’: מחליטים לקפוץ מתאילנד לחופשה בוייטנאם
