לפתע, באמצע השיעור, הניף תום הקטן את ידו: “המורה, אני צריך לצאת לשירותים”.
מור, שישבה לידו, שלחה מבט אל גופו הצנום. הילד הנמוך, בעל תסרוקת הקארה הבלונדינית המושלמת ועיניו שדמו לשמי קיץ ללא ענן היה, בעצם, זר לה. לא היה לה כל שיח ושיג אתו. היא צחקקה אל חברותיה והניחה את אצבעותיה מעוצבות הציפורניים על פיה, כדי להראות להן שהיא מנסה להסתיר את צחוקה.
גבעולית, המורה עבת הכרס והמחנכת המנוסה של כיתה ה’ 2 נאנחה בקולניות. היא עוותה את פרצופה בהבעה, שהיתה כה מוכרת לתלמידיה: “טוב, יש לנו עניין עם ילד אחד שממש אינו יכול להתאפק”, הודיעה בקולה היובשני לכיתה העולצת, “אז כדי שלא יהיה פה שיטפון שאינו רצוי, נניח לך, תום, לצאת אל השירותים. ורק אל תשכח לחזור”.
“אני לא מתכוון לחזור”, מלמל תום כמו אל עצמו, ותלה עיניו בענף פורח שניבט מעברו של חלון הכיתה. היתה שם דוכיפת, שלא הסתירה את סקרנותה מהנעשה.
“שמעתי אותך, וזאת התחצפות, אז שמור על לשונך!” הרעימה גבעולית בקולה. אחר, בקול משדל יותר, הוסיפה: “מה, לא נמאס לך כבר שאני מענישה אותך כל הזמן?!”
תום עזב את הכיתה ללא צער, אך ללא כל חיפזון. הוא אפילו לא טרח להשיב קריצה אל אילן וגיא, חבריו, שישבו בספסל הראשון ליד הדלת. ציריה של זו השמיעו את החריקה המוכרת בשעה שהדלת נסגרה מאחורי גבו, וכבר הוא היה בחצר בית הספר. עדיין הלך מתון-מתון, כמי שעתותיו בידו, ובשום אופן לא בכיוון חדרי השירותים.
שמש אביבית ליטפה את שיערו הרך, ורוח סונטת צבטה אותו על לחייו, כמתגרה. תום פסע מעדנות אל בין השיחים הגבוהים, היכן שנמצאת הגדר שגובלת בחצר בניין מגורים, ונעלם בתוכם. רגע מאוחר יותר נראה גופו הצנום מטפס על הגדר, וכבר הוא נשמט, כמו שק מלט, אל העבר השני, ומיד התייצב ונעמד על רגליו.
כמו רבים מחבריו, בכיתה ה’ תום כבר שנא את בית הספר היסודי. הוא שנא את התיק הכבד, שנתלה על כתפיו פעמיים ביום, כאילו היה פצוע שיש לחלצו משדה הקרב, והיה גדוש בספרי לימוד ענקיים שתעשיית הלימודים דואגת להעמיס אותם על גבם של הדרדקים. ספרים שבתוכם נכתבו שיעורי הבית ושהיו טובים לפרקי זמן של חודש-חודשיים בטרם הוחלפו בחדשים. הוא שנא את המורות הדעתניות, שהיו מענישות אותו שוב ושוב על כך שלא הכין את כל שיעורי הבית, ואלה היו רבים ומיותרים מדי בשביל ילד בגילו. הוא שנא את הבחינות, שלעיתים נשאו שמות מוזרים כמו “מיצ’ב”, והוא שנא את התלמידים המתגאים בציוניהם הטובים, כל עת שהתקבלו תוצאות הבחינות.
אבל עתה היה הכל מאחוריו. רגליו של תום נשאו אותו מהלך רב, עד לקצה הרחוב, ומשם אל רחוב צר יותר, שגבל בשטחי השדות והמטעים. ממש לפניו התחיל שדה חיטה גדול. בהמשך נראה “הר הזבל” שעליו טיפס תום עם אביו, לפני שזה חזר לרוסיה, פעם או פעמיים.
אבל עתה היה דבר מעניין יותר לצפות בו. תום נעצר, והביט עת ארוכה בתמרוניה של משאית גדולה עם טריילר, ממנה גלש באיטיות כלי חקלאי ירוק וגדל מידות. היו שם שניים שלושה פועלים תאילנדים. אחד מהם הניף ידו לעבר תום, אשר החזיר לו נפנוף והוסיף חיוך רחב. אחר כך הוא המשיך ללכת על השביל במקביל לשדה החיטה. מה חשב אותה העת? אין לדעת, אך פניו היו רגועים ודומה שעל שפתיו עלה חיוך של השתאות למראה אינסוף ראשי החיטה שנדו לו בראשיהם לשלום.
לפתע, כאילו קראוהו השיבולים, החל פוסע בנחישות אל בין גבעולי החיטה, שהגיעו עד לכתפיו. הוא פילס לעצמו נתיב עקמומי בים השיבולים, ושערו הזהוב נשק לאצבעותיהם הדקיקות של ראשי החיטה שהקיפו אותו מכל עבר.
כשהגיע למרכז השדה נעצר שוב. רגע עמד, כפוסח על הסעיפים, ואז נעלם לפתע מהעין. תום כרע על ברכיו, הסיט בידיו קני שיבולים עקשניים ונשכב על גבו בתוך הקמה. ריח השחת מסחרר את אפו ועיניו שיכורות מהיופי הנשקף לעברו מהתכלת שלמעלה.
תום חשב על דברים נעימים שעשו לו טוב. הוא חייך לעצמו שם, מתוך שדה הקמה, עד שלֵאוּת נעימה גברה עליו.. “כן. יותר לא אחזור לבית הספר”, שכנע את עצמו. עיניו נעצמו והוא נרדם, מאושר.
**
הוא התעורר ממש כשסכיניו המסתובבים של הקומביין הירוק התנפלו על החיטה שכסתה אותו והכניעו אותה ללא מאבק. רגע מאוחר יותר דמם המכשיר החקלאי ורק קול זעקה של הנהג ההמום נישא אל המרחב כמו תרועת שופר…