קל מאד להצטרף לגל המחמאות ולעשרות המחמיאים לסרטו עטור השבחים של יוצר “עג’מי” ומועמד לאוסקר הסרט הזר – ירון שני. זה הסרט שהוא המנצח הגדול של פסטיבל הקולנוע ירושלים – זוכה בפרסי הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר לערן נעים וחביב הקהל מתוך מועמדות בשש קטגוריות שונות.
בנוסף, זכו הבמאי ירון שני והשחקן הראשי ערן נעים לפרסי אופיר בקטגוריות הסרט הטוב ביותר והליהוק, וערן נעים מועמד סופי לפרס השחקן הראשי בתחרות פרסי אסיה והפסיפיק. רוצים עוד – הסרט הוא הבחירה הרשמית בפסטיבל ברלין.
גם אני נהניתי לצפות בסרט והוא גרם לי חוויה עמוקה ומתמשכת, ובכל זאת, אסייג את המלצתי לך, הצופה. אם אינך אוהב לצפות בסרט עצוב, מתסכל ומכעיס, אולי עדיף שתוותר. מדובר בסרט שניתן להתייחס אליו גם כאל פרויקט דוקומנטרי, וזוהי מחמאה, שכן לעיתים דומה שהמצלמה עוקבת אחרי דמויות שאינן משחקות בסרט, אלא חוות את “הדבר האמיתי. בנוסף, זהו סרט קטן. סרט של חדרים, סרט של כמה דמויות, סרט אינטימי.
אתה עדיין אתי? אז הנה תקציר העלילה:
את הסרט ביים, כתב וערך ירון שני (“עג’מי”), והוא מגולל את סיפורו של רשי (ערן נעים), קצין משטרה ותיק ומוערך שחי עם אביגיל אשתו (סתיו אלמגור) ועם יסמין, בתה המתבגרת מנישואיה הקודמים (סתיו פטאי). עבודתו תובענית והוא חשוף למקרים קשים על בסיס יומיומי, וגם בבית המצב מתוח, כשהוא אינו מוכן לקבל את התנהגותה המרדנית של בתו החורגת והשניים נמצאים במצב מתמיד של עימות. רשי נאחז בתקווה שהוא ואביגיל יצליחו להביא ילד לעולם, אך חייו מתהפכים כאשר שני נערים החשודים בסחר בסמים, מתלוננים שפגע בהם מינית והוא מושעה מעבודתו. נראה כאילו עולמו של רשי מתרחק ממנו, וככל שהחקירה בעניינו מתארכת הוא שוקע למקומות האפלים בנשמתו, כשהבושה וחוסר האונים חושפים צדדים מפתיעים שמתפרצים באישיותו.
במהלך הסרט ישנן שתי סצנות לפחות, המתקשרות אל אירועים חדשותיים מהשנים האחרונות שאני, זוכר היטב: אירוע קפיצתו של האב מגג בניין והתאבדותו, לאחר שהשליך את שני ילדיו הקטנים, ואירועים אחרים שבהם נחשף אב המתעלל בילדיו חסרי האונים.
היוצר חוזר בסרט לשיטת עבודתו הייחודית שבזכותה הוא היה מועמד עם “עג’מי” אותו יצר עם סכנדר קובטי, לסרט הזר הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר בשנת 2010. הצילומים התפרשו לאורך שנה שלמה, כששני השתמש ביצירתו בשחקנים לא מקצועיים (“נון אקטורס”) שעוברים תהליך ארוך של היטמעות בדמות, שבסופו מצולמת העלילה באופן כרונולוגי ללא תסריט ובטייק אחד ללא חזרות, כשברבים מהמקרים השחקנים אינם מודעים להתרחשות העלילה ומגלים אותה מול המצלמה תוך כדי צילום סצנת הסרט. התוצאות האותנטיות באופן מובהק שחלקן נבעו כתוצאה מאלתור, בוחנות את הדרך המקובלת לעשיית סרטים בגישה קולנועית יוצאת דופן המטשטשת את הגבול שבין בדיה ומציאות ממשית.
הסרט הופק במסגרת “טרילוגיה על אהבה” שיצר שני, “עיניים שלי”, “עירום” ו”לידה”, שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא שאינם יוצרים סדרה המשכית, אלא ניתן לצפות בכל אחד מהם ללא סדר כרונולוגי מובנה כבחירה שתשפיע על המהלך הרגשי של הצפייה. הסרטים מקיימים ביניהם קשר עלילתי ותמטי ויוצרים יחדיו תמונה מורכבת של יחסים בין בני אדם, כש”אהבה” בכותרת הטרילוגיה איננה מכוונת למשמעות הרומנטית והנדושה, כי אם למורכבות של מושג האהבה על משמעותיה השליליות והחיוביות.
במאי, תסריטאי ועורך: ירון שני. שחקנים: ערן נעים (“עג’מי”, “לידה”), סתיו אלמגור (“לידה”), סתיו פטאי, אשר איילון, אלעד שניידרמן, יעקב (ג’קי) יעקבי, מלכה (מלי) יעקבי, קרנית ווין, בועז גלאם, יניב דמרי, אודי אוחנה, יניב אסרף. צלמים: שי סקיף, ניצן לוטם. מלהקת: מאיה קסל. עיצוב פסקול: אביב אלדמע, ניר אלון. תלבושות: שיקו ציוני. ניהול סט: יואב סיני. מפיקים: סער יוגב, נעמי לבארי. מפיק שותף: מיכאל רויטר. מפיקה בפועל: אלונה רפואה. חברות הפקה: בלאק שיפ הפקות סרטים בע”מ, The Post Republic.