גדלתי על המוסיקה של “סיפור הפרברים”. מעולם לא התעמקתי בסרט עצמו, אף שנחשפתי, במהלך השנים לסצנות לא מעטות ממנו, בעיקר ב”יו-טיוב”.
תמיד ניסיתי לשכנע מישהו לצפות אתי בסרט, אפילו בתי הקטנה, זו שחולקת אתי את אהבתי הגדולה למחזות זמר, רומי, הצליחה להסיט אותי מהעניין הזה, לטובת סרט שדווקא היא רצתה לצפות ביחד אתי.
אבל עכשיו, עם שפילברג, בגרסה חדשה ומושקעת שעלתה מאות מיליונים… לכך כבר לא היתה יכולה לסרב, וכך מצאנו את עצמנו שלושתנו (גם אשתי, שונאת מחזות הזמר, הסכימה להצטרף) בערב חורפי קר כמעט לגמרי לבד באולם ההקרנות וי.איי.פי בנתניה, אולם שהוקצה לצופי הסרט בגלל ש… טוב, כנראה בגלל שאנשים לא הולכים היום לסרטים, וזה עצוב.
הסרט מספר את הסיפור הקלאסי של יריבות מרה בין “לבנים” ובין “פורטו-ריקנים”, שהיגרו ליבשת, אל מול אהבה צעירה על רקע העיר ניו יורק של שנת 1957.
השנים האחרונות הפכו אותי בררן בכל הקשור לסרטים. מעדיף אירופאים, אסיאתיים, ואם אמריקאים – אז רק כאלה מה”פרינג'”, בטח לא אותן פנטסיות בגרוש, המוכרות לנו פעלולים דיגיטליים שוב ושוב בזרם בלתי פוסק של סופרמנים, ספיידרמנים, סופוומניות וכדומה.
ישבנו כמעט שלוש שעות, עם הפסקה חובה באמצע, ודווקא לא סבלנו. הצילומים ראויים לכל מחמאה, הריקודים – ללקק את האצבעות והמוסיקה עם השירים, שאת רובם יכולתי לפזם, כולל אלה עם המקצבים הקשים, טוב, החזרה אל המוסיקה הזאת הרטיטה את לבי.
שוב לחשנו איש לרעהו, כמה קשה להיות שחקן באמריקה, כשאתה נדרש לא רק לדעת לשחק, אלא גם לשיר וגם לרקוד ברמה כל כך גבוהה, ושוב החלטנו, בינינו לבין עצמנו, שהעלילה מיושנת וצפויה, שלא כמו המוסיקה שיודעת כל כך יפה להפתיע. “דומה כל כך לרומאו ויוליה” כבר אמרתי?!
שבועיים לאחר שהתחילה ההקרנה נראה לי שאין התלהבות גדולה מדי בישראל לצפות בסרט הזה, ודווקא חבל. האם עדיף לצפות בסופרמן החדש שמזכיר יותר מכל את המזון שהפרה מעלה גירה שוב ושוב ושוב, ולא להידבק בכיסא בתדהמה ברגעים שהמוסיקה והרקדנים משתלטים על הכיכר במנהטן, שרים ורוקדים “אני אוהב לחיות באמריקה” ונהנים כמעט כמונו, הצופים?!
בימוי: זוכה האוסקר סטיבן ספילברג
תסריט: זוכה הפוליצר טוני קושנר
שחקנים: אנסל אלגרוט (‘בייבי דרייבר’) וזוכת האוסקר, האמי, הטוני, הגראמי והפיבודי ריטה מורנו (הצגות הברודווי ‘שיר אשיר בגשם’, ‘המלך ואני’, ‘סיפור הפרברים’).
עוד נציין במיוחד את ריטה מורנו, שהיתה בתפקיד אניטה בסרט המקורי וגויסה להופיע שוב בגרסה החדשה. היא הפכה לכוכבת קולנוע מובילה בשנת 1961 לאחר שנבחרה על ידי רוברט הייז וג’רום רובינס לגרסה הקולנועית זוכת 10 פרסי האוסקר למחזה “סיפור הפרברים“. מורנו זכתה על הופעתה בתפקיד אניטה דל כרמן בפרס גלובוס הזהב לשחקנית המשנה הטובה ביותר ולאחר מכן בפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר. לאחר זכייתה באוסקר קיוותה מורנו לשווא לקבל תפקידים מגוונים ופחות סטריאוטיפים לטיניים.