רומי אבירם צפתה ובהחלט התלהבה.
אין לי אפשרות, וגם לא אנסה, להתכחש לאהבתי אל “טימוטי שלאמה”, ועוד יותר, באהבתי לענוג מכולם, פול הקקאו. לכן, כששמעתי שהולך לצאת הסרט “וונקה” המגולל את עלילתו של “ווילי וונקה” בכבודו ובעצמו, אבי-אבות השוקולד, ידעתי שמוכרחה אני לצפות בו, ובדחיפות. וכשגיליתי שטימוטי שלאמה, השחקן המוכשר, היפיוף והמוערך הולך לשחק את וונקה, חיוך שובב ומרוצה עלה על פניי. ונותר לו שם בטבעיות, עד שחצי שעה אחרי ההקרנה, החלו בומים עזים להישמע מהשמיים האפלים של גוש דן.
נכון, מדובר בסרט לילדים. נכון, אני כבר בת 20. אבל גם נכון, שאני וחברי הטוב ששמו אוהבי, נהנינו מכל רגע! הסרט גדול.
כבר המון זמן שלא צפיתי בסרט מוזיקאלי שיש בו הכל ובעוצמה שכזאת! (אגב, עוצמת הווליום בבית הקולנוע הייתה מחרידה, נחרשו אוזנינו עד שהתרגלנו, רבע שעה פרסומות עשתה את שלה). בסרט יש הומור נפלא, וכל ההורים שישבנו באולם, צחקקו ביחד אתנו במיוחד מתי שהבדיחות עברו מעל אוזני הילדים באלגנטיות .
הסרט מרשים, יפה וויזואלית, מחמם את הלב ובגדול, גורם לתחושה עזה של שמחה, וכל זה שווה הכל בעיניי. אכן, הוא קיטשי, אמריקאי, מוגזם. אכן, המון רגעים בעלילה היו צפויים עוד לפני שרחרחנו את אדיו של הרמז הראשון. אבל לא אכפת לי, באמת. אני יכולה להגיד בביטחון מלא שעם כל המגרעות שיש לסרט אמריקאי ודביק, דווקא פה הדביקות פשוט הייתה שוקולדית בטעמה, וכל שרצינו היה ללקק את האצבעות עוד קצת.
הסרט קצת מפחיד, וקורה בו המון כל הזמן. הוא עצוב ונוגע, בדרכו, בנושאים שברומו של עולם, דרך ממתקים ורחובות גשומים, שחיתות, כסף, עוני, תאוות בצע, משמעות החיים, אהבה, קנאה, כוח, כוח רצון, כוח שכנוע ועוד ועוד.
אבל אנחנו, הצופים מקבלים את כל אלה אחרי שעברו מסננת מתוחכמת ומתקתקה שמצליחה להשרות שלווה מסוימת. לזכותם של היוצרים ייאמר, שהם הצליחו לברוא עולם שלם ומיוחד במינו, שהדבר המשותף בינו לבין עולמנו שלנו, זה שמדברים שם אנגלית ושיש מכוניות. כל השאר בו נראה אחר, אפל ומנצנץ באותה הנשימה. חלקים מסוימים בסרט הפחידו אף מדי, לטעמי. והחלקים העצובים צרבו. אך השירים שברובם היו מצחיקים ונהדרים, השיבו מיד את הרוח למפרשים.
הסרט ארוך – 116 דקות. אז שוב, הוא לא מושלם, לרגע, אך יש לו סוד, וזה לאו דווקא התסריט, או התחכום, גם לא במוזיקה או בעלילה הפתלתלה. סודו של הסרט היא העובדה שבסיומו, הוא גורם לך לרצות לצאת מהאולם ולפרוץ בריקוד.
טימוטי מכניס את הפגיעות והמוזרות האופיינית שלו בדמותו של וונקה ונרקחת לה הפתעה נהדרת. שילוב של כוח ואנושיות שהרבה זמן לא ראיתי בדמות ראשית על המסך ההוליוודי.
אני חייבת לציין, שהשוקולדים בסרט, אף לרגע לא נראים מפתים, והם יותר נותנים תחושה של עוגות יום הולדת אתם יודעים, מאלו שהפרצוף של החוגגת מודפס עליהן. אבל בכל זאת, ואוו! כמה טוב זה להתעסק בשוקולד.
החברים שלי לוחמים עכשיו בעזה. אני הפסקתי לעבוד, אני יכולה להמשיך ולכתוב עמודים בלתי נגמרים על המורכבות, העצב העמוק והקושי, האבל, שאני ושאר אזרחי ישראל חווים בימים אלו. אך אחסוך זאת ואסכם שהשעתיים של “וונקה” החזירו לי מעט משובבות הנפש שלי ומהאהבה, הביטחון והשמחה שיש בחיים ובאומנות בפרט. וכן, לעשות זאת, זה אומנות. ללא כל צל של ספק.