קחו את ילדכם לסרט הצרפתי “רמי – ילד של אף אחד”. הוא יתרגש מהמשחק, הוא ייהנה מהסיפור הדרמטי, אולי יזיל דמעה ברגעים העצובים, אבל בטוח שיצחק לא מעט ברגעים המשמחים יותר שישנם בסרט בשפע. ישנם בסרט שני שחקנים בלתי נשכחים: האחד – דניאל אוטיי המפורסם והשני, בתפקיד הילד, מלום פקן. כשכל זה יסתיים, הפתיעו אותו עם הספר באותו השם, שיצא לאור בהוצאת “אריה ניר/מודן”. הספר עב הכרס, בעיבוד מחודש, יעשיר את דמיונו מעבר לחוויה הוויזואלית שבה צפה.
יש בסרט נופי הרים, המון ילדים שמשחקים, שחקנים צרפתיים מוכרים נוספים, אבל כמו תמיד, את ההצגה כמעט ומצליחים לגנוב הכלב והקוף, חבריהם ללהקה הנודדת של גיבורי הסרט.
וזוהי העלילה: רֶמי הילד האסופי שובֶה את לבם של דורות של ילדים ברחבי העולם כמאה וחמישים שנה. בגיל שמונה נקרע רֶמי מאמו המאמצת והאוהבת, ונמכר לסיניור ויטאליס, בעל להקה הנודדת ברחבי צרפת. הוא נאלץ לצעוד בדרכים בשמש קופחת, בגשם ובסופות שלג, ולהרוויח את לחמו בנגינה בנבל ובהופעות תיאטרון בכיכרות. רמי נקשר בכל לבו אל אדונו ואל שחקני הלהקה, החיות החכמות להפליא: הקוף טוב-לב והכלבים קָפּי, זֶרבּינוֹ ודוֹלצֶ’ה. בחיי הנדודים התמודד רמי עם חרפת רעב, אכזריות, בדידות, אובדן ואי-צדק, אך גם מצא אהבה וידידות איתנה, שעזרו לו להמשיך קדימה.
שאלות רבות טורדות את נפשו של רמי: מדוע ננטש בבגדי תינוק מפוארים בלב פריז? מי הם הוריו והאִם הם עדיין חולמים למצוא אותו? והאם יזכה אי-פעם למשפחה אמיתית? סיפור חייו של רמי הוא גם סיפורם הנורא של חיי העניים במאה התשע-עשרה, בעיקר של הילדים שנמכרו כאילו היו סחורה וייחלו למוות שיגאל אותם מייסוריהם, ועם זאת הספר שזור אהבה, תקווה ואמונה ברוחו של האדם.
הקטור מאלו (1907-1830) הוא סופר צרפתי נודע, שכתב מעל שבעים ספרים. רֶמי – ילד של אף אחד (1878), תפס עד מהרה מקום בין הספרים הקלאסיים האהובים בספרות העולם. דניאל אוטיי (מגדולי שחקני צרפת) בעיבוד קולנועי כובש ומרגש לקלאסיקה הבלתי נשכחת של הקטור מאלו, משתף פעולה עם רמי בן העשר (התגלית, מלום פקן), יתום צעיר, יוצא למסע התבגרות, גילוי עצמי והרפתקאות ברחבי צרפת לצידו של ויטאליס (דניאל אוטיי), מוסיקאי נודד ומסתורי. הקשר המהוסס הנרקם בין השניים, הסכנות שבדרך, המחויבות ההדדית ושירתו המופלאה של רמי, יובילו אותו אל סוד מוצאו.
במקביל ליציאת הסרט לאקרנים יצא תרגום מחודש לספר בהוצאת אריה ניר ומודן.
הבמאי הסרט אנטואן בלוסייה מגלה טפח מאחורי הקלעים של הסרט:
ש: מה גרם לך לעבד את ספרו של הקטור מאלו?
ת: אני אוהב לשנות נושאים וז’אנרים מסרט אחד לשני. הרגשתי רצון לעשות סרט הרפתקאות המעוגן בתרבות הצרפתית. אשתי היא שהציעה לי את הספר של הקטור מאלו. היה לי זיכרון מעורפל ובעיקר זכרתי את הקומיקס שהרשימו את בני דורי בילדותם. היססתי אבל אשתי המליצה לי “לקרוא את הספר דרך העיניים של ספילברג”.
בכך היא הזכירה לי כמה מבריק הוא הבמאי האהוב עלי כשהוא מספר סיפור טראגי בעיניים תמימות וילדותיות, ויוצר מימד קסום למציאות עוצרת נשימה. יש לסרטים התקופתיים שלו תחושה של סרט אפי. התשוקה שלי לעניין נולדה מחיפוש עצמי, רצון ללכת מעל ומעבר.
ש: הספר של מאלו פורסם בשנת 1878, איך אתה הופך את הסיפור הזה למודרני?
ת: דרך השימוש בפילטר של יצירת קסם, ויצירת תחושה של הרפתקה, ניסיתי לתת לצופים את התחושה של מעשיה, מהסוג שאנחנו מחפשים אחריה כילדים. בדומה לסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו לפני השינה. תוך כדי, היה לי חשוב לשמור על הזהות הצרפתית של יצירתו של מאלו. מיד חיפשתי להתחבר לספרים שגדלתי עליהם ולסרטים שמשפחתי ואני ראינו. סרטים שהופקו על ידי אמבלין, החברה של ספילברג, וקלאסיקות של דיסני כמו פינוקיו, במבי ודמבו.
ש: זה פרויקט מאד שאפתני
ת: התמזל מזלי ועבדתי עם מפיקים שמאוד אוהבים קולנוע גדול. הם היו מאד מחויבים לפרויקט. נוסף לגאונות של הספר של מאלו, יש בי כנראה מידה של שגעון כי אני מזהה את הקשיים רק כשהם מתרחשים.
ש: היו כמה עיבודים של הספר, האם הכרת אותם?
ת: כמובן שראיתי אותם, מסקרנות. אחד המדויקים הוא דווקא עיבוד מאנגה (אנימה יפנית) מסרט לספר.
ש: לקחת כמה חירויות אמנותיות לגבי הספר.
ת: לא היתה לי ברירה, “באין משפחה” נכתב במקור כסיפור שבועי ונמשך לאורך ארבע שנים. לו היינו מצלמים סאגה של 12 שעות ניתן היה לשמר את כל ההתפתחויות והשינויים המופעים בספר, אך הייתי חייב לצמצם את מסגרת הזמן לשנה אחת ולכתוב את זה בסגנון קלאסי של סרט בשלוש מערכות.
התרכזתי בנושאים שהם הכי מרגשים עבורי. מערכת היחסים בין רמי לויטאליס, המבוגר שמסוגל להבחין בכישרון של הילד ומאפשר לו להגיע להישגים. החופש הגדול ביותר שלקחתי הוא שהענקתי לרמי קול שירה מופלא. כשהוא שר הוא נוגע באנושי, בספר של מאלו אין לו את היכולת הזו.
ש: מה הניע את ההחלטה ליצור את הפלאשבקים עם ז’אק פרן בתפקיד רמי הזקן?
ת: הספר בנוי בצורה של פלאשבקים, אבל המספר הוא צעיר הרבה יותר. כזה המגלה את צעדיו הראשונים בעולם המבוגרים, על ידי הפיכתו לאיש זקן המתבונן על מה שהוא הצליח להשיג בחייו. רציתי לתת לו עוד ממד, כדי להראות שהוא הגיע למקום טוב יותר בו הוא יכול לספר את הסיפור לילדים. אהבתי את האווירה הביתית ליד האח כשהסערה מתחוללת בחוץ. יש משהו מאוד מנחם ובטוח בסיטואציה הזו. יש בזה גם משהו מן המסורת של והגדת לבנך, המבוגר המספר לצעיר. כמובן שזכרו של ויטאליס נוכח כל הזמן כשרמי המבוגר מספר את הסיפור.
ש: האם החלק המתרחש באנגליה הינו תוספת שלך?
ת: ההתרחשויות באנגליה מופיעות בספר, ואין זו תוספת שלי. אני רק תמצתתי אותם בהתאמה ללוח הזמנים שהכתיבה המסגרת הקולנועית והשארתי את ויטאליס (שמת קודם בספר) להיות זה שמביא את רמי למחוז הולדתו. אני אוהב את הסצנות באנגליה, מיד כשרמי נפגש עם בני משפחת דריסקול, אנחנו נכנסים לעולם של לונדון ויקטוריאנית, העיר מלאה באינטריגות ומסתורין. היא מיד מזכירה את ההרפתקאות של שרלוק הולמס או הארי פוטר.
ש: התאורה והתפאורה בסרט מדהימה, זה די נדיר לראות עושר כזה בקולנוע הצרפתי.
ת: המסורת הזו אבדה. אבל היא קיימת, הרבה סיפורים כאלה עובדו בקולנוע הצרפתי.
ש: אז אתה מחייה מסורת, אתה יכול לתאר איך זה עובד?
ת: כדי להיכנס לעולמות הפנטזיה, הכל נעשה דרך תאורה ועבודת מצלמה, בנוסף לעיצוב, לארט, לתפאורה, לתלבושות והפאות שכולם היו חשובים מאוד. כשתכננו את הסרט המעצב סבסטיאן איניזן ואני מצאנו כמקור השראה את הרישומים הראשנים של וולט דיסני.
בחווה בה גדל רמי למשל, החלונות הם צרים יותר ממה שהם צריכים להיות. המיטות מעט יותר רחבות, כך שתמיד נקבל את נקודת המבט של הילד שרואה את העולם כגדול הרבה יותר, והמספר שרואה את זיכרונות הילדות שלו, דרך פילטרים מאד ספציפיים.
ש: כמה זמן התכוננת לצילומים?
ת: באופן רשמי חמישה חודשים. בסרט הזה יש פי שלושה של סטים מאשר בסרט צרפתי ממוצע ושישה אנשים חיפשו אחר לוקשיינים במקום אדם אחד, והצלם שלי התפנה לעבודה הרבה לפני, שזה מאד לא מקובל. התחלנו לעבוד ביחד שישה חודשים לפני הצילומים. הוא רגיל לעבוד בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, ביניהן הסדרה “מרקו פולו”, כך שהוא רגיל לצלם דברים גדולים. הכנו ‘בייבל’ לסרט הזה שכלל מעל למאתיים עמודים עם כל הדברים החשובים להפקה. אותו נתנו לכל אחד ממנהלי המחלקות ובו היו צילומים, רישומים ומחשבות על כל סט. כל מנהל מחלקה הוסיף את הרעיונות שלו.
ש: צילמת במקומות בצרפת שלא מרבים לצלם בהם.
ת: אהבתי לצלם במקומות אלו, אפילו שלעיתים מזג האוויר היה קשה. האזור של אוברק הוא עדיין ארץ פראית ולא מצלמים שם מסיבות לוגיסטיות. אני אוהב את הנוף הענקי הזה במערב צרפת. הוא כל כך קולנועי, זה כמו להיות בו זמנית בצרפת ובמקום אחר. זה היה מסובך אך הכרחי מבחינתי. היה לי גם חשוב שלכפרים שצילמנו תהיה איכות של גלויות דואר. מקומות שהם חלק מן המסורת שלנו וחיבור לשורשים שלנו. דיסני ידע מה הוא עושה כשהוא שלח ציירים וגרפיקאים לכל אירופה כדי לחפש אחרי הארכיטקטורה של האגדות אותן הוא עיבד.
ש: במהרה ניכר שהסרט מושפע מסרטים אמריקאיים.
ת: כמובן, סרטים כמו “אי. טי.” של ספילברג ו”המספריים של אדוארד” של טים ברטון, הם שעיצבו את האדם והבמאי שהפכתי להיות. אולם האהבה שלי לקולנוע מגיעה רחוק יותר משני הסרטים הללו, עד טרנס מאליק והקולנוע הצרפתי הקלאסי. כדי ליצור אני חייב לצלול לתוך הרגשות שהסרטים הללו העלו בי, ולהטמיע את הרגשות האלה בדרך בה אני מספר סיפור.
ש: מדוע בחרת את דניאל אוטיי לתפקיד של ויטאליס?
ת: הליהוק שלו היה לי מובן מאליו. לא רק בשל היותו שחקן גדול, אלא גם כי הוא חלק מן המסורת שלנו, אהבתי את הרעיון שהוא הופיע כצעיר בסרטיו של קלוד ברי “מנון” ו”ז’אן דה פלורט” ועכשיו הוא מופיע כמנטור המבוגר. זוהי סגירת מעגל. הוא הסכים להשתתף בסרט בשלב מאד מוקדם, הוא חזר אלי פחות מ- 48 שעות לאחר שקרא את התסריט.
ש: איך מצאת את מלום, הילד המדהים שמשחק את רמי?
ת: פגשתי את מלום כבר בשלבים הראשונים של הליהוק ומיד התרשמתי ממנו. ציפינו לתהליך ארוך והייתי מופתע למצוא את הגיבור שלי כל כך מהר כך שהמשכתי לבחון עוד כ – 400 ילדים לפני שקיבלתי החלטה. הייתי חייב להיות בטוח שהוא יכול לעמוד מבחינה פיזית בשלושה עשר שבועות של צילומים.
זימנתי אותו שוב ושוב, נתתי לו לקרוא סצנות שכל פעם היו יותר ויותר קשות והבנתי שהוא מסוגל לעשות זאת. הוא שחקן מלידה, הוא יודע לשיר, הוא אתלטי, תלמיד מצוין והוא רוצה להצליח. המדריכה שעבדה איתו במשך חודשיים בעיקר ניסתה להרגיע אותו. היא פגשה אותו פעמיים שלוש בשבוע ומכיוון שהסרט לא צולם באופן כרונולוגי, האתגר היה שהוא יבין באיזה מצב רגשי נמצאת הדמות בכל סצנה.
היה לי הכי חשוב שהוא יבטח בי, כי אחרת אי אפשר לעבוד. אבל אחרי שלושה שבועות לא היה צריך להסביר לו על המצב הרגשי של הדמות, הוא נטמע לגמרי בדמות.
ש: יש בסרט תפקידי משנה רבים, האם היה קשה לשכנע שחקנים בולטים לקבל את התפקידים הקטנים הללו?
ת: היה לי חשוב ללהק שחקנים מוכרים לתפקידים הללו ולהבטיח שאלה יהיו תפקידים חזקים. כולם הצטרפו בשמחה לסרט, אף שלא היה פשוט עבורם להתאים עצמם ללוח הצילומים, שהיה מאד מפוזר.
ש: היו לכם 800 ניצבים במהלך הצילומים, זה המון.
ת: כן. הם השקיעו הרבה בזה, ביקשנו מהגברים לגדל זקנים, שהספרים שלנו טיפלו בהם אחר כך, והם התאימו את עצמם לרוח הסרט. זה היה מאד מרגש לראות את ההתמסרות מצד הניצבים.
ש: ספר לנו בבקשה על המוזיקה, לה תפקיד חשוב בסרט.
ת: רציתי שהמוזיקה תהיה סימפונית. שתהיה מושפעת מן המלחינים הצרפתיים הגדולים, כמו מישל לגראן וולדימיר קוסמה, אבל גם מושפעת מג’ון ווילאמס ודני אלפמן המלחינים של ספילברג וברטון. רומריק לורנס, איתו עבדתי בסרטים הקודמים שלי היה מודאג מהאתגר, הוא התחיל בהלחנת שיר הערש של רמי, ואז התרחק ממנו ושוב חזר אליו. כל הנושאים במוסיקה של הסרט מבוססים עליו. המוזיקה נוכחת במשך 72 דקות מהסרט שזה מקובל בסרט אמריקאי בעוד שבסרט צרפתי הממוצע הוא 43 דקות.
אודות דניאל אוטיי
יליד 1950, אלג’יר. מגדולי שחקני הקולנוע הצרפתי בכל הזמנים. הוא גם שחקן תיאטרון ובמאי קולנוע. זוכה פרס המשחק בפסטיבל קאן, 1996 על משחקו בסרט “היום השמיני” בשותפות עם השחקן הבלגי פסקל דוקן ששיחק לצידו. זוכה 2 פרסי האוסקר האירופאי לשחקן הטוב ביותר על תפקידיו בסרטים “לב בחורף” (1993) ו”מחבואים” (2005). זוכה 2 פרסי סזאר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרטים “ז’אן דה פלורט” (1987) ו”נערה על הגשר” (1999). זוכה פרס הבאפטה (האוסקר הבריטי) לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט “ז’אן דה פלורט”.
בין תפקידיו הנוספים: “החבר הטוב ביותר שלי”, “לצאת מהארון”, “האלמנה מסנט פייר”, “מאהב בהשאלה”, “בשם בתי”, “המילים הפשוטות” ועוד.
אוטיי ביים שלושה סרטים עפ”י מחזות של מרסל פניול: “פאני”, “מריוס” ו”בתו של כורה הבארות”. לאוטיי שתי בנות, השחקנית אורור אוטיי ונלי, ביתה של השחקנית עמנואל ביאר ששחיקה עם אוטיי בסרטים “מנון” ו”לב בחורף”.