רומי בתי בת ה- 15 ואני איננו אוהבים סרטים על מחלות סופניות ועל מוות, ממש כשם שאיננו אוהבים דרמות, דמעות וסצנות קורעות לב. בכל זאת הלכנו לצפות בסרט, אולי בגלל הסיכוי להציץ בחיים שונים לגמרי, נופים אחרים ותרבות שאנו יודעים כה מעט עליה.
כשיצאנו, בתום שעתיים, הבטנו זו בזה, נענעו קלות בראשינו לאות שהמסקנה שלנו איננה חד משמעית והחלטנו שדי נהנינו, אם כי היו לנו לא מעט הערות. עיקרן – העלילה נגועה בטלה-נובליות, משמתברר שלכל דמות בעלילה יש סיפור חיים קיצוני, ישנם הרבה ניסיונות לייצר דמעות, כמעט בכוח, ובסוף מודבקת כותרתו המשונה של הסרט אל סצנה שנראית ממש מודבקת…
ולעלילה: גיבורת הסרט היא אם משפחת סשינו, ניהלה בית מרחץ מסורתי עד שקוזהירו, אבי המשפחה, החליט לעזוב את הבית. כאשר היא נותרת לגדל את בתם המתבגרת לבדה. כשהיא מגלה כי נותרו לחייה מספר חודשים בלבד, היא בוחרת להסתיר זאת מבתה, ועורכת רשימת משימות, בהן למצוא את האב הנעלם ולפתוח מחדש את בית המרחץ. כשהאב נמצא, די מהר אגב, מתברר שהוא חדל-אישים, בטלן ובעיקר סטלן שחיוך קבוע נעוץ בפניו גם ברגעים שבהם הצופים אמורים למרר בבכי.
במהלך הסרט מתגלה כי בתה של האם איננה באמת בתה. בכיתתה נוהגים לצחוק ולפגוע בה והיא בוחרת באקט מוזר של התערטלות בכיתה כדי לאלץ את חברותיה המתעללות לשנות את דרכן. אחות קטנה, חורגת, מתווספת למשפחה עם סיפור שיכול למלא סרט נוסף, דמויות נוספות של בלש ובתו הקטנה (מסכנים, אין שם אימא) וטרמפיסט חתיך (מסכן, הוא צריך לעבוד על כל העולם כדי שיתנו לו טרמפ), חוברות יחד למעין טקס פרידה מהאם החולה (שמתברר כי גם אמה שלה, שהיא בחיים, מתכחשת לה ולא רוצה לשמוע ממנה).
בשורה התחתונה, נהנינו מלא מעט סצנות של ארוחות משפחתיות שהיו ממש טעימות לעין. אהבנו את הפשטות היפנית המתגלה במקום מגוריהם של הגיבורים, את העיירה ורחובותיה, את הדרך שבה הסרט חושף את סגנון ותרבות החיים השונה כל כך ביפן, את המנהגים המיוחדים ואת הנופים. פחות אהבנו את העלילה המתאמצת לייצר צער ובכי אצל הצופים, את הסיבוך הטלנובלי ואת הסוף המופרך, הקושר בדרך מצחיקה את השם שנבחר לסרט אל העלילה. חשבנו לעצמנו, שגם אם מדובר במשפחה שהגורל מתאכזר אליה, וכל דמות נושאת שק של קשיים ובעיות, עדיין לא נכון היה להציג את זה כפי הזה נעשה בסרט, כי תגובת הצופה נעה מכיוון האמפטיה אל ההיסוס והתהייה.
עם זאת, אסור להתעלם מהעובדה שהסרט זכה בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה. עוד זכה בתחרות הוצ’י לקולנוע לסרט הטוב ביותר, שחקנית ראשית, שחקנית משנה ושחקנית מבטיחה. כמו כן זכה הסרט בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול.
האם כל זאת שינו את דעתה של בתי ואת דעתי על הסרט? ממש לא!
מוצג בסינמטק תל אביב, בקולנוע כוכב רמת השרון ובכל רחבי הארץ.
אודות הבמאי ריוטה נקאנו
נקאנו בן ה-45 גדל בעיר המקדשים קיוטו. בשנת 2000 יצר את הסרט הקצר הראשון שלו שזכה בפרס בית הספר על שם אינמורה. הוא עבד כמה שנים כעוזר במאי בקולנוע ובטלוויזיה. ובשנת 2006 הפיק את הסרט “רוקט פאנץ'” שזכה בשבעה פרסים מטעם הפסטיבלים של הירושימה ופוקי. ב- 2008 נבחר על די המרכז ליוצרי קולנוע צעירים והפרויקט שלו “אבן ברקת זוהרת” זכה לתמיכה.
סרטו הארוך הראשון “לתפוס את אבא” זכה לביקורות טובות והצליח בישראל. בסרט אם מפצירה בשתי בנותיה לבקר את אביהן הגוסס לפני מותו. הסרט הוזמן לפסטיבלים בכל העולם. החל מפסטיבל הקולנוע בברלין וזכה ב- 14 פרסים בינלאומיים עד עתה. על הבמאים שנאקנו מעריך וציין את שמם כמעוררי השראה נמנים הבמאי היפני הירוקאזו קורה אדה והבמאי השבדי לאסה הלסטרם. “אהבתה מרתיחה את מי האמבט” זהו סרטו השני באורך מלא.