איטו אבירם

הספר “פשע מעודן” – “כשהיא אומרת כן, למה היא מתכוונת?”

מבקר תיאטרון נודע פוגש אישה יפה בעלת צליעה קלה. הוא נשבה בקסמה ובלי משים נשאב לפרשה מסתורית ורבת רבדים, שבמהלכה היחסים בין השניים נעים על צירי הארוטיקה והסטייה, האהבה הכּנה, הבלבול והפשע. מאת סרז’ו סנטאנה, הוצאה לאור: לוקוס.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  חזרתי אל הכותרת “פשע מעודן” מיד כשסיימתי לקרוא את הספר, וכששבתי ודנתי בה, ביני לבין עצמי, התחברו לי, בתוך הראש, המרכיבים השונים, המורכבים והמעודנים, יש לומר, של התוכן, וממד נוסף של הנאה ספרותית נוסף לי, מכיוון שאין כמו הכותרת הזו כדי להציב את הדברים הנאמרים בספר בדרך חד משמעית וחותכת, שלא כמו הפרשנות שלי, שהיתה מקלה ונוטה.

ובמה מדובר? מדובר בטקסט עשיר ורב הגיגים של הסופר סרז’ו סנטאנה, שאותו אני קורא לראשונה, העוסק בהגיגיו ובמעשיו של מבקר תיאטרון, אדם מורכב, בעל יכולת הבעה (כמובן) ואופי אגוצנטרי, הפוגש באקראי אישה שנופלת במדרגות הנעות, עוזר לה ואגב כך מתאהב בה.

במידה רבה, העלילה, שיש בה נפתולים והפתעות, מהווה הזדמנות בשביל הקורא להכיר לא רק את
עולם התיאטרון, המרחב האורבני של ריו דה ז’ניירו ומרכיבים מסוגת המותחן המשמשים את סרז’ו סנטאנה לטוויית טקסט מבריק, צלול וחתרני, אלא לצלול לנבכי נפשה של הדמות הראשית, דמותו של המבקר הנכבד, ולהבין את מניעיה, המושפעים מכבוד, מיקום חברתי, רכילות, יהירות ועוד כאלה מרכיבים שיש שיכנו אותם – “שמאלניים” ברוח ימים אלה.

אינש, האישה בה מתאהב גיבורנו איננה סתם אחת, אלא אישה לא צעירה, מודל של ציירים, שהיא נכה ברגלה האחת, נכות שמוסיפה לה, איכשהו, סקסאפיל ואופי. גיבורנו אינו רק שותה אתה קפה, נפגש אתה פעמיים-שלוש, אלא גם מקיים אתה יחסי מין סוערים, לפחות מבחינתו, מכיוון שהיא, כפי שמתברר, חצי ישנה, או חצי שיכורה, או שניהם גם יחד.

האם ההתאהבות הזו הדדית? האם אינש, העדינה, המרפרפת כפרפר בין מלמלות בגדיה, רואה גם היא את מערכת היחסים המזדמנת הזו כמערכת יחסים רומנטית, או שיש לה כוונות ואינטרסים אחרים לגמרי, כאלה הקשורים ביכולתו של המבקר הנכבד לכתוב על ציור שבו היא מופיעה, ואגב כך לקדם את יוצרו שהוא, במקרה, גם אחד ממחזריה?!

סרז׳ו סנטאנה נולד בשנת 1941 בריו דה ז׳ניירו. עד כה כתב שמונה-עשר ספרים – קובצי סיפורים, מחזות ורומנים. סנטאנה זכה בפרסים יוקרתיים רבים, בין השאר בפרס קלאריס ליספקטור, בפרס ארגון מבקרי האמנות בסאו פאולו ובשלושה פרסי ז׳בוטי.

בשנות השישים היה חבר בתנועת האוונגרד הספרותי בברזיל ושילב כתיבה ניסיונית עם אקטיביזם פוליטי מהפכני-סוציאליסטי. לצד סופרים כגון ז’ואאו ז’ילברטו נול נחשב סנטאנה למי שחידש את צורת הרומן בארצו, ויצירתו היא נקודת ייחוס חשובה עבור דור שלם של סופרים ברזילאים.

ספריו של סנטאנה תורגמו לגרמנית, איטלקית, צרפתית וספרדית. זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

**

הפרק הראשון

צריך להבהיר שבפעם הראשונה שראיתי אותה, היא ישבה ליד שולחן בבית קפה, ולא הצלחתי לראות את גופה בשלמותו, אבל פניה המעודנים והרכים — וגם שדיה, שבמבט ראשון נראו בולטים מעט בתוך חולצה אלגנטית — גרמו לי להסיק שמדובר באישה רזה, בעלת גזרה נאה. אבל יותר מכול משכו אותי הפנים, השיער הבהיר, המתולתל, ובגלל אלה — אולי שתי כוסיות הקוניאק עזרו גם הן — חשבתי על נסיכה רוסייה. 

לכן יהיה מוגזם לומר שכבר מן ההתחלה חשתי משיכה לזה, כפי שההתרחשויות שיבואו אחר כך עשויות לרמז. אלא אם כן נשתעשע ברעיון שהמבט הראשון כבר מכיל הכול, את הידע שיש למביט על מושא מבטו — ידע שהעתיד לבוא רק יאשר — ואת הגורל שצפוי להם יחד. ועליי להודות שהמבט העצוב שלה והבדידות המאופקת שלה, בתוך בית קפה הידוע כמקום הומה ורועש — גם אם באותו רגע לא היה מלא — פיתו אותי, הותירו אותי גדוש רעיונות, כמו רעיון הנסיכה הרוסייה. וסייעה לכך העובדה שאכלתי ושתיתי לבדי. אני מסכים להכיר גם בכך שזאת הייתה סיבת העצבות שלה, אלא שלי לא הייתה דרך לדעת זאת. 

מעולם לא הייתי גבר של מבטים, ועוד פחות מכך של הגישה הישירה, שהיא בעיניי ביטוי לטעם רע ולתוקפנות כלפי נשים עדינות — קבוצה שלא היססתי לכלול אותה בה. אבל הקירות והעמודים בבית הקפה מחופים מראות. וכך הבטתי בה, מבעד למראות המשתקפות זו בזו, בהתבוננות חשאית למדי, לא ישירה. והיו שניים או שלושה רגעים שבהם הרמתי בחטף את עיניי מהכוסית שלי, ויכולתי להישבע שאני הוא שמתבוננים בו, באותה אי־ישירות, באותן עיניים שחורות שמיד ננעצו שוב ביין האדום שהיא שתתה בלגימות זעירות, אותו יין שהאדים את שפתיה — שפתיים מעט בשרניות לעומת תווי פנים כה עדינים — והעניק לה סומק נעורים קל, בניגוד מעניין לפניה החיוורים מאוד. 

מעט אחר כך יצאתי מבית הקפה. המקום התחיל להיות מלא מדי לטעמי, וגם לא רציתי להשתכר. זה רק היה מאיץ את הקצב הלא סדיר של הזרמים במוחי, שעשויים להידרדר בן רגע, ובעיקר בן לילה, מרוממות רוח מאושרת כמעט לכדי רפיון רווי מחשבות מכאיבות. והאמת היא שיש לי נטייה — שאני מנסה לשלוט בה — לאלכוהוליזם. 

או שאולי כל זה תירוץ ותו לא, כי גבר אחד התיישב בלי טקס ליד השולחן שלה ופתח בשיחה שהעידה על קרבה, אף על פי שלא נראָה שהיא מעודדת אותו להתקדם מעבר לאותה מחווה שבה, לרגע אחד, הניח את ידו בידה. 

ראיתי שמדובר בגבר בגיל העמידה, ששיערו אפור וגלי, ואף על פי כן, במין פריקת עול של אדם צעיר, הוא לבוש בגדים לא אופנתיים כל כך: גופייה לבנה וז’קט ג’ינס משופשף. וכאילו הרגיש שאני צופה בהם, הוא הישיר אליי מבט יציב, סקרן יותר מאשר עוין. שילמתי את החשבון ויצאתי בלי להביט לאחור. 

שכחתי ממנה וחזרתי לעבודה ולחיי כגבר בודד, שיש לו כמה ידידות שיש להן פוטנציאל להיות מאהבות מזדמנות — לערב, ללילה, לסוף שבוע — ללא שום קשר מעבר לקשר של חיבה, שככל שהוא גלוי יותר כך הוא חופשי יותר. ועליי להבהיר שיש לי חבר או שניים ממין זכר, שאיתם אני נפגש הרבה פחות, ומהם אני דורש שיחה נעימה ואינטליגנציה. לפני שיאשימו אותי בשוביניזם — האשָמה לא מוצדקת ואפילו מוטעית בהקשר של התיאור הנוכחי — אצהיר שהאיכויות הללו יקרות בעיניי גם אצל בנות המין הנשי. 

אבל יותר מכול אני אוהב את החירות, גם אם היא מסתכמת בכך שלרשותי הבלעדית עומדת מיטה זוגית שאני יכול להעביר בה כמה שעות של קריאה או סתם של חלום בהקיץ. חוץ מזה, בגלל העבודה שלי מעוצבת התקשורת שלי עם העולם בצורה ייחודית ומבודדת לחלוטין. 

רבים רואים בי טיפוס אקסצנטרי, קצת מפוקפק, ומתעלמים מכך שאדם עשוי להרגיש טוב בחברת עצמו, בחברת החלומות, הדימויים, הפנטזיות שלו, גם אם אלה — או המציאות המשתקפת במחשבה — כרוכים לא פעם במעבר בטריטוריות מבעיתות; הן אמנם מבעיתות, אך בכמה מקרים יוצאי דופן הן חדר המבואה המוליך אל השלווה, אל ההארה ואל הפרישוּת המאושרת, בלי צורך בשום מעורר מלאכותי כמו אלכוהול. מה שחשוב, אם כך, הוא לתת למחשבה לרוץ חופשי, ואולי הזרם הזה הוא מה שראוי להיקרא “החיים”. הרי אפילו כשאנחנו מעורבים בהרפתקאות גדולות — מה המשמעות של חווייתן אם לא הסובייקטיביות של החוֹוה? 

ועדיין, גם כשעוסקים במקצוע שבו מבלים את רוב הזמן בבית, אי אפשר להימנע מהמציאות החיצונית, מהרחוב. אני לא מתכוון לאווירה התחומה של הברים והמסעדות, על המעוררים המלאכותיים שבהם, וגם לא למציאות המשונה של הלילה, על התפאורה שלו ומראותיו. לא. כשאני מדבר על הרחוב אני מתייחס לקרבות היום, על זיעתם, על החרדות והמאבקים שבהם. 

ויום אחד אחרי הצהריים, כשחציתי את כיכר מָשׁאדוּ, תקפה אותי תחושה מקדימה, תחושה שביקשתי לסלק מהמחשבה שלי, כדי שאוכל להמשיך בדרכי: התחושה שתקרית כלשהי מתקרבת ובאה. אינני מכחיש שהעיר גדושה בסכנה ובמתח, שתמיד יש תקרית כלשהי שעומדת להתרחש. ואדם רגיש כמוני — בדברים מסוימים אפילו שביר — מכוּון ללא הרף לתדר של הטרום־התרחשות הזאת. חוץ מזה, חציתי אזור מאוכלס בצפיפות ועמוס בתנועה, נקודה שכמה קווי אוטובוס מצטלבים בה, שיש בה המון מובטלים ואנשים שמתפרנסים מעבודות קטנות. הייתי בדרכי לבנק במרכז העיר, עניין שאני מתעב ושמעיק עליי, אבל הרגשתי דריכות גדולה מהרגיל. כמו תוצאה שמקדימה את הגורם לה, חשתי אי־נוחות בבטן, אי־סדירות בקצב הלב. על כן החשתי את צעדיי וחמקתי לתוך תחנת המטרו, כמו חיה הנמלטת למאורתה. מאוחר מדי. או נכון יותר — מוקדם מדי, לנוכח הנסיבות. בעודי יורד במדרגות שמעתי מאחוריי מלמולים מבוהלים וצעקות קטנות, רחש של גופים מתנגשים זה בזה, וראיתי שהאנשים במדרגות הנעות העולות שבצד נועצים מבטים מבוהלים בדבר כלשהו מאחוריי. הסתובבתי מתוך אינסטינקט ואישה נפלה על גופי. עדיין מתוך אינסטינקט, תמכתי בה בזרועותיי. הרושם שנחרת בי לתמיד — בלי שהייתי מודע לו באותו רגע — הוא כמה קל היה הגוף שלה. 

כמה אנשים מתחשבים ניסו לברר אם היא נפצעה, אבל האישה הצעירה תפסה את ידי בכוח. אני פירשתי את הפעולה כבקשה מצדה שאגן עליה ואוליך אותה למדרגות היורדות, וכך עשיתי. אבל כשהגענו למבואה של התחנה, במקום לשחרר אותי, היא נעצה את ציפורניה בשורש כף היד שלי, באופן שכמעט הכאיב לי. הפניתי את מבטי מצד לצד באי־נוחות, חששתי שנלכדתי בידי משוגעת. ובאמת, אנשים הסתכלו עלינו. כשקלטה את המבוכה שלי, היא הרפתה מפרק היד. 

“בבקשה, תן להם לעבור,” אמרה. 

הבנתי שמה שבאמת מפריע לה הוא לא הבהלה, הפחד או תוצאה אחרת של הנפילה שלה לפני רגע, אלא הסקרנות שעוררה. וכשצעדנו בצעדים כבדים מאוד, כמעט כושלים, אל עבר קופות הכרטיסים, כדי להתרחק מכל האנשים שהיו עדים להתרחשות במדרגות, נוכחתי שהבחורה צולעת. 

“נפצעת?” התעניינתי, והרגשתי כמו אידיוט עם השאלה הזאת, המובנת מאליה. 

“לא, הכול בסדר,” היא אמרה. “אבל הייתי רוצה לחזור הביתה.” 

ראיתי בזאת מעין בקשה שאלווה אותה, והצעתי לה את זרועי באופן נראה לעין, אף על פי שהבנתי שאין לי שום מושג היכן היא גרה, ואף על פי שנזכרתי שהבנק ייסגר בקרוב ואני חייב למהר לשם. כאילו קראה את מחשבותיי, היא הזדרזה להבהיר:

 “לא, זה לא זה. רק המדרגות.” 

פנינו לאחור, ובזהירות עזרתי לה לעלות על המדרגות הנעות, צעד אחר צעד איתי. הבחנתי במעין חשש אצלה, בעיקר ברגע שיצאנו אל המדרכה, היישר לכיכר משאדו. כשהגיעה למקום מבטחים היא חייכה, השפילה את מבטה בביישנות והושיטה לי יד לאות פרידה: 

“תודה על הכול.” 

השיניים שלה היו קטנות ולבנות מאוד, כמו של ילדה, והשיער הלח, של מישהי שיצאה לא מזמן מן המקלחת, רק חיזק את הרושם הזה. בלי לחשוב המשכתי לעמוד שם מולה ללא תנועה ולבהות בפניה בעלות היופי הייחודי. היה לי נדמה שכבר ראיתי אותה בעבר. אבל רק כשהרימה את עיניה זיהיתי אותה — אולי משום שהפעם לא היו המראות המתעתעות ולא הייתה ההתרגשות שנגרמת מן הקוניאק, נוסף על כך שהשיער שלה איבד את התלתלים כשהיה רטוב, והיה בהיר פחות. זיהיתי שהיא הבחורה שהותירה בי רושם בבית הקפה. ומי שיקרא את הדרמה הכתובה הזאת בבוא היום ודאי כבר צפה זאת מזמן. 

“בבקשה,” אמרה בנימוס אך בנחישות. “אדוני, בבקשה תחזור למה שהפסקת לעשות בגללי.” 

“לא, זה שום דבר, זה שום דבר,” מיהרתי לומר. “להתראות וכל טוב,” הוספתי, ושוב הושטתי לה יד. אחר כך הפניתי לה את גבי ונעלמתי שוב בפתח המטרו, והפעם ללא תחושות מבשרות רע וללא בהלה, מאחר שיש לי אמונה טפלה שכל תקרית מחסנת אותנו לזמן מה מפני תקריות מאותו סוג. 

אבל לפני שגופי נעלם כולו מתחת לפני האדמה (ואני רואה את עצמי בעודי מספר זאת), עלה בדעתי להביט לאחור. אילולא המחווה הזאת, אולי הגורל שלי היה שונה. או אולי צודקים אלו המאמינים שהכול נגזר מראש? הבטתי וראיתי את אותה אישה מתרחקת במאמץ רב, בקושי מצליחה לגרור את אחת מרגליה. 

הדחף הראשוני שלי היה להניח לה לגורלה. הרי אנחנו פועלים כך פעמים רבות בחיים: אנחנו רואים עיוור, לדוגמה, ונמנעים מלסייע לו, מתוך ציפייה שמישהו אחר יעשה זאת בשבילנו. לכן אני יכול לכל הפחות להניח — וכולם ייאלצו להסכים איתי — שהסיפור שלי היה שונה אילו התבצרתי באגואיזם המוצדק שלי. הרי הייתה לי זכות להיעלב מהאופן שבו היא נפטרה ממני ברחוב, אחרי כל העזרה שהענקתי לה. 

אבל הכנות מכריחה אותי להודות שאילולא היו לאישה ההיא אותן שיניים קטנות לבנות ואותן עיניים שחורות — יופי מיוחד במינו ככלות הכול, וקצת זר, שהניע אותי לפענח אותו — אין ספק שלא הייתי חוזר אליה. 

אבל חזרתי אליה, בצעדים מהירים, והשגתי אותה על שפת מעבר החצייה. היא עמדה שם והיססה, כאילו נזקקה לעזרה כדי לחצות את הרחוב. מאחר שהכושר הגופני שלי אינו מהמשובחים, נוסף על כל המתח שהתקרית ההיא עוררה בי התקרבתי אליה מאחור בנשימה מאומצת. 

“את פצועה,” אמרתי בחיפזון. “לא עדיף שאני אקח אותך למרפאה?” 

היא נרתעה בבהלה והסתובבה לעברי, ובבירור הפגינה סימני רוגז: 

“נראה לך שלא שמתי לב?” 

אני חושב שאדם עשוי להיות אינטליגנטי ובו בזמן איטי ביכולת הסקת המסקנות שלו. הרי אילולא הייתה לי אינטליגנציה, לא הייתי מסוגל לכתוב את הסיפור הזה ועוד כמה דברים. ואם לא הייתי איטי כל כך, לא הייתי נאלץ לנעוץ מבט חסר טקט ברגליה של האישה הצעירה הזאת, במכנסי הג’ינס שלה — עם הג’ינס היא לבשה חולצת פסים בעלת שרוולים ארוכים, ולבוש זה נסך עליה פשטות וייחוד בעת ובעונה אחת — כדי להבחין שאחת מרגליה נוקשה ומנוונת. המילים המבולבלות שמלמלתי מיד אחר כך רק החמירו את המצב, כי הן נשמעו ודאי כמו הבעת רחמים: 

“אה, אני מתנצל.” 

היא אמרה לי בנימוס צונן שהיא גרה קרוב לשם, ברחוב פּאיסַנדוּ, ושבבקשה לא אטריח את עצמי עוד בגללה. 

“אבל שמחתי לעזור,” אמרתי, והחמרתי עוד יותר את המצב. היא הביטה בי בתדהמה. מרוב מבוכה כנראה נראיתי גמלוני כל כך שהיא לא יכלה אלא לחייך. העיניים שלה הן שחייכו ראשונות, ואז נפתח הפה לצחקוק מהיר, שנע בין אהדה כלפיי ללעג. 

מצאתי את עצמי במצב הזה שבו יש לאדם שתי אפשרויות: או שהוא מפנה את הגב ויורד במהירות מהבמה, או שהוא מתייצב מול התסבוכת שנכנס לתוכה. ואני, לא פחות ולא יותר, הנחתי את כל עניין הבנק בצד והזמנתי אותה: 

“אולי את רוצה לשתות משהו ב’לאמאש’?”

 

כמעט תמיד אני מכנה את המוסד הזה, השוכן ברחוב המרקיז דה אַבּרַנטֶש, בקרבת המקום שהיינו בו, בשם “בית הקפה”, וזה כדי לשחרר אותו מהקישור שלו לדימוי ציורי של בוהמה מסוימת בריו דה ז’ניירו. כך אני עושה אותו ניטרלי יותר, ויאה למוזרות של הסיפור שלי, שלא לומר החריגוּת שלו. 

התגובה של אִינֶשׁ — זה שמה, כפי שהייתי עתיד לגלות בהיכרות הרשמית בינינו — הייתה צחוק כן יותר ומבט חודר לתוך עיניי, כאילו לשמע שמו של הבר־קפה “לאמאש” זיהתה אותי, או כדי להראות, באירוניה, שהיא זיהתה אותי כבר מזמן. לך תדע.

 

“למה לא מחר? אבל במקום אחר, בבקשה,” אמרה. היא הושיטה לי יד בעליצות והוסיפה: “תלווה אותי עד לפינת הרחוב שלי?” 

בשעה שהלכתי עם אינש במסלול הזה, שעבר במקרה ליד בית הקפה, בשעה שתמכתי בה וניסיתי להסתגל לצעדיה המהוססים, בשעה שסיכמנו את פרטי המפגש שלנו ביום המחרת, היה בי רגש אחד ויחיד: גאווה. גאווה אל מול כולם, על שאני בחברתה. וכשנפרדתי ממנה בפינה של רחוב פאיסנדו לא הבטתי לאחור, כאילו היה זה חוסר נימוס בלתי נסלח.  

אני מבקר. הצהרה שכזו, אפילו כשהיא עומדת מול חומרתן של כמה עובדות שעוד יסופרו להלן, מעוררת בי צחוק, בגלל כל המשמעויות הנלוות למילה. אבל בדיוק בגלל חוסר הבהירות הזה רציתי להגדיר את עצמי כך. הרי ככלות הכול יכולתי להבהיר מיד שאני מבקר תאטרון מקצועי, כפי שרבים יודעים בעקבות הפרסום השלילי שזכיתי לו — לא בשל העובדה שכתבתי בעיתונים, אלא מהדברים שהעיתונים פרסמו על אודותיי. אבל ייתכן שהמקצוע מסביר דברים רבים בהתנהגות שלי ובאורח החיים שלי, בקיצור — באישיות שלי, אף על פי שאינני יכול לומר אם האישיות הזאת היא שהוליכה אותי באופן טבעי אל הביקורת, או שמא העיסוק בביקורת הוא שהכתים בסופו של דבר את ההתנהגות שלי ואת האישיות שלי.

 

בכל אופן, המחויבויות המקצועיות הן שהביאו אותי אל התאטרון באותו ערב, אחרי התקרית עם אינש בשעת אחר הצהריים. לא עשיתי את זה למען ההנאה בלבד. ואין ספק שלא הייתי עושה זאת אילו נענתה אינש להזמנה ללכת איתי לבית הקפה; שם, לפחות בשבילי, היה האלכוהול, על ההשהיות האפשריות הטמונות בו, ועל ההשלכות שלו.

 אני נוהג לצפות בהצגות רק כמה ימים אחרי הבכורה שלהן. כך אני מצליח לצפות בהן כשהן כבר בהילוך הרגיל שלהן, ולהגן על עצמי מפני האווירה המלאכותית והחודרת־כול של ערבי הבכורה. וכך אני יכול לבחור במידת מה את ערבי “עבודת השטח”, כפי שאני קורא להם, לפי גחמותיי. ומה שראיתי באותו ערב היה הצגה שהטקסט הוא בבירור המוקד שלה. גבר, עדיין צעיר, נאבק עם עצמו תוך כדי תנועות עוויתיות, מול אישה, צעירה גם היא. בחלק מהזמן הוא מאשים אותה באכזבותיו הקיומיות, האמנותיות והמיניות, ובחלק מהזמן הוא מבקש להשיב לעצמו רגע כלשהו במסלול חייהם, רגע שהוא מחשיב כרגע שבו היה מאושר איתה. הוא רוצה לחזור אל אותו זמן שהמחבר־הבמאי עצמו, אם נעשה עמו צדק, מראה שמעולם לא התקיים. הוא עושה זאת באמצעות הדמות הנשית, במילים שאני מצרף במבוכה מסוימת אל הדרמה הכתובה שלי: “הזמן הזה מעולם לא היה קיים, פאולו. אתה יוצר אותו עכשיו. למה שלא ננסה לחיות אותו באמת?”

והם אכן ניסו, אבל מה שקרה מאותה נקודה ואילך, מצדו — היא לפחות ניסתה להתמסר מתוך נדיבות אצילית — היה זיוף של אהבה שגובל באין־אונות ומבקש לנפנף בתאטרליות שלו, במין מֶטא־שפה מדומה שהייתה רק אליבי, כך חשפתי, לאחת מאותן דרמות מזויפות שראינו וסיקַרנו כל כך הרבה פעמים, דרמות שמדי פעם משתדלות לעטות על עצמן טיקים וז’רגונים תקופתיים. עניין משמים ובינוני ממש. אלא שאני הייתי מוגן בין הצללים, וחשתי התרגשות ועונג נסתרים מהצפייה בזה. הצלחתי להתחבר אל ההצגה לא מתוך איכויות מהותיות כלשהן, כפי שכבר הבהרתי, אלא מתוך היחסים הביקורתיים — ואולי מוטב לומר “יחסים קריטיים”? — שהצלחתי לרקום עם ההצגה, החל בקבלת הפנים שאירועי אחר הצהריים עדיין נתנו בה את אותותיהם; האירועים עדיין ניכרו בסימני ציפורניה של אינש על פרק ידי הימנית, ומדי פעם ליטפתי אותו. 

 

 

תגובה אחת עבור הספר “פשע מעודן” – “כשהיא אומרת כן, למה היא מתכוונת?”

  1. לאה פוקס אוקטובר 17, 2020 בשעה 2:33 pm

    הפרק הראשון כתוב יפה והמבנה שלו מעניין ואניגמטי. כנראה אבחר לקרוא את הספר.
    לאה פוקס.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *