איטו אבירם

הספר “נובלה לירית” מאת א. שוורצנבך בהוצאת אפרסמון – החולשה היא הכוח

” בחדרי במלון שב ועולה הפיתוי להשליך את עצמי על המיטה ולבלות את השעות הקצרות של היום בבטלה. הכתיבה עולה לי במאמץ רב כי יש לי חום גבוה, וראשי הולם כאילו מכה בו פטיש.  נדמה לי שאילו פגשתי כאן אדם מוכר, היו אובדים לי עשתונותי. אבל פי מוסיף לשתוק, רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי. “

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  כבר בעמוד הראשון אוחזת הסופרת בדש צווארונך – חייה כה קצרים, בת 34 נפטרה – ומושכת אותך אחריה אל רחוב בעיירה אירופאית קטנה. רחוב ראשי אחד, בניינים עתיקים, בקצהו מתחיל היער ואחריו השדות. כנסייה אחת, חצר יפהפייה, מוסתרת, בית קפה ואותה חולשה המעידה על איזו מחלה שלא מדברים עליה, אבל היא מקננת בגוף. היא-היא הדמות הראשית, דווקא גבר צעיר, חולני ובן למשפחה עשירה.

זהו סיפור על גיבור צעיר, רגיש מדי, עשיר ומפונק מדי וכנראה, גם חולה מדי, שאמור להתחיל לעבוד בשירות הדיפלומטי של מדינתו, אך במקום זאת מכלה את ימיו ברדיפה אחר סיבילה. וזו, אישה יפה, מתעתעת, מכושפת, ספק זמרת ברים, ספק שחקנית, שיש לה, כמובן, גם מחזרים אחרים. יש לו מכונית, יש לו גם שולחן קבוע מול הבמה שעליה היא מופיעה ערב-ערב, ויש לו את כל הזמן שבעולם לנסות ולכתוב ספר, שלא ייכתב, ולנסות לשבות את לבה של הגברת, אם בעזרת מכוניתו הפרטית, זו שקיבל מאביו ואם בעזרת טוב-לבו וכספו של אביו, שאותו הוא מוכן לבזבז ללא מחשבה לכל צורך שיקדם את המרוץ שלו על לבה של סיבילה.

הספר העדין, השברירי, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ובכל זאת הוא נוגע ללב ומסקרן, ומושך אל בין דפיו, מגרעתו היחידה שהוא מסתיים מהר מדי. מאה עמודים במחיר קטלוגי של 78 ₪. אנמארי שוורצנבך, הסופרת, כך נטען, כותבת, בעצם, את אהבתה הלסבית אל אותה זמרת ובימי חייה, בין שתי מלחמות העולם, להיות לסבית היה קשה מאד גם אם את אירופאית ובת למשפחה אמידה.

והיא, שחיה בין 1942-1908, היתה עיתונאית, סופרת, אנטי-פשיסטית, ארכיאולוגית ותיירת נלהבת, שראתה עולם והגיעה למקומות נידחים שנשות תקופתה לא תיירו בהם בדרך כלל. לאחר שכתביה ראו אור מחדש בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, עשו אותה רוחה הבוהמית ונשמתה החופשית, היותה לסבית מוצהרת ומעורפלת מבחינה מגדרית, לדמות קאלט פופולרית באירופה, הלהט”בית והספרותית גם יחד.

הדיוקן הפסיכולוגי החידתי שיצרה שוורצנבך בהיותה בת 23 בלבד, טומן בחובו הדהודים מסקרנים לחייה האמיתיים של הסופרת. כאמור, לאחר שהספר נובלה לירית ראה אור הודתה המחברת שהגיבור המיוסר שלה הוא בעצם גיבורה, ואישרה את מה שחשבו רבים בני התקופה: זהו סיפור אהבה לסבי, בזמנים חברתיים ופוליטיים סוערים – ראשית שנות השלושים בגרמניה.

אז אם לא תשיגו את הספר בפחות, לדעתי שווה להשקיע כמעט 80 ₪ במאה דפים אלה דווקא.

 

הפרק הראשון מתוך הספר

העיר הזאת קטנה כל כך, אחרי טיול קצר ברגל אפשר להכיר בה כל פינה. כבר הספקתי לגלות חצר עתיקה ויפהפייה מאחורי הכנסייה ואת הסַפָּר הכי טוב בעיר, שגר ברחוב צדדי מרוצף אבנים. כשהתרחקתי מהמספרה מרחק כמה צעדים מצאתי את עצמי לפתע ביציאה מהעיר, היו שם רק עוד וילות אחדות בנויות מלבנים, והרחוב נהפך לדרך עפר ונראה כמו שביל בין שדות. בקצה הדרך כבר התחיל היער. סבתי על עקבי, שוב עברתי על פני הכנסייה וכבר יכולתי להתמצא בסביבה לא רע. מהחצר העתיקה היה אפשר להגיע אל הרחוב הראשי; נכנסתי אל בית הקפה ״הנשר האדום” כדי לכתוב קצת. בחדרי במלון שב ועולה הפיתוי להשליך את עצמי על המיטה ולבלות את השעות הקצרות של היום בבטלה. הכתיבה עולה לי במאמץ רב כי יש לי חום גבוה, וראשי הולם כאילו מכה בו פטיש

נדמה לי שאילו פגשתי כאן אדם מוכר, היו אובדים לי עשתונותי. אבל פי מוסיף לשתוק, רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי

בית הקפה הזה מוזר בעיני. למעשה מדובר בקונדיטוריה עם ארונות זכוכית, עוגות בתצוגה ומוכרת בשמלת צמר שחורה וסינר לבן. בפינה עומד תנור מצופה אריחי תכלת, והספות מוצבות לאורך הקיר עם משענות גב משופעות ומרופדות. כלבלב צעיר מתרוצץ סביב ונובח בקול צורמני, בעל חיים קטן, מוזנח ואומלל. אישה אפורת שיער מנסה ללטף אותו, אך הוא חומק ממנה בגב קמור ומפוחד. הזקנה הולכת אחריו, מפתה אותו בקוביית סוכר ולא מפסיקה לדבר אליו בקול רם 

היא כנראה חולת רוח. איש בבית הקפה אינו מתייחס אליה.

 

עד עכשיו כתבתי רק שני עמודים, וכבר חזרו הכאבים. אלה דקירות בצד ימין, והן פוסקות ברגע שמזדמן לי לנוח במיטה או לשתות משקה אלכוהולי חזק. אבל אין לי חשק לשכב במיטה, מוטב לי לכתוב עכשיו, הבדידות וחוסר המעש מדכאים אותי מאוד

הזקנה המשוגעת הלכה, מסקרן אותי לראות איך היא הולכת ברחוב ואם גם בחוץ היא מדברת אל עצמה כמו הקבצניות אפורות השיער בפריז

פעם לא יכולתי להבחין בין חולי רוח לשיכורים, התבוננתי בהם במעין יראת כבוד שנובעת מאימה. עכשיו שיכורים כבר אינם מפחידים אותי. גם אני הרביתי לשתות לשוכרה; זה מצב יפה ונוגה, דברים שלעולם לא הייתי מודה בהם בפני עצמי מתחילים להתבהר, רגשות שמבקשים להסתיר ולמרות זאת יש גרועים מהם

הרגשתי השתפרה במעט. אבקש את סליחת הקוראים על מה שכתבתי היום. אבל סִיבִּילֶה אמרה לי שגם השעות הקשות והאבודות ביותר בחיי אמורות לשאת איזה פרי. לכן חשוב לי כל כך להתמסר לחולשה, גם במצב זה של אין אונים, ואז לבחון את החולשה בעין ביקורתית, את הדבר היחיד שמעסיק אותי: האם יום אחד, באיזשהו מובן, אוכל לגרום לסיבילה להתייחס אלי ברצינות.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *