איטו אבירם

הספר “נגד הטבע” מאת תומס אספדל – על אהבתו הנכזבת של גבר מבוגר לאישה צעירה

בספר, שיצא לאור בהוצאת לוקוס, גבר מבוגר מתאהב באישה צעירה ובין השניים מתפתח סיפור אהבה. אהבה כזו עוד לא הייתה לו. כסופר, הוא מתבונן במצבו ותוהה אם מה שמתחיל בניגוד לדרך הטבע – יחסיו עם הצעירה – סופו גם להסתיים באופן לא טבעי. בכתיבתו הוא חוזר אל נעוריו, אל עבודתו במפעל, אל אהובתו הראשונה, אל אשתו הראשונה ואל המשפחה ומנסה לחשוף את שאיפתו להיות חופשי מכל שעבוד ולהבין מהו טבע הדברים. 

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  באופן אישי ביותר, אני חייב להאמין באהבת אמת גם בין גברים מבוגרים ונשים צעירות וגם בין גברים צעירים ונשים מבוגרות. אני עצמי נשוי לאישה הצעירה ממני ב- 15 שנה, ונישואינו טובים ומחזיקים מעמד זה העשור השלישי ביחד.

אהבה שבין בני הזוג פעורה תהום של שנים, עם זאת, היא גם אתגר גדול יותר, כי השנים החולפות מדגישות את ההבדלים, רק חלקם חיצוניים, ומחדדת אותם. אז הנה לכם סיפורו האישי של גבר סקנדינבי, סופר הבונה את עתידו, שמתאהב באישה צעירה אשר משיבה לו אהבה, לפחות לפרק זמן מסוים, שבו השניים חווים התרגשות ואושר גדולים.

הסופר סוחף את הקוראים אל מסעו של גיבור חסר מנוח. בניסיון לאחוז בחייו השועטים קדימה הוא צולל לחקירה מעמיקה של מושאי הווייתו, האהבה, העבודה והכתיבה. גיבור הספר הוא בנו של בעלים של מפעל גדול, אלא שהוא מוצא את עצמו עובד במפעל כפועל שחור, הרובץ מתחת למכונות ומשמן אותם בכל יום, כל היום. חיים קשים, שבהמשכם הוא מגיע למסקנה שאסור לו לוותר על חלומו להיות סופר, ומנסה להגשים אותו באינספור שעות של בהייה בניירות הלבנים הרובצים מולו, מחכים שיכתוב כבר משהו.

בין-לבין, ישנם החיים. הוא מתאהב בשחקנית, ובחייהם, הלא קלים, הם מביאים ביחד ילדה לעולם, שאותה נאלץ הגיבור לגדל, בגלל אי יציבותה הנפשית של רעייתו. מקץ שנים רבות זורחת בשמי חייו אהבה צעירה, חדשה, הסוחפת אותו, הבוגר, אחריה אל מערבולת של רגשות. בסוף מגיעה הפרידה, ואף שהסופר צופה אותה ונזהר מפניה, היא מטלטלת אותו בייאוש קודר, קודר יותר ממה שהיה חש לו אהובתו היתה נהרגת בתאונה, כי היא חיה, וממשיכה בחייה כרגיל.

עוצמתו של הספר מונחת בכנות שבה הגיבור פורש את נפשו בפני הקורא. ביכולת לרדת ביחד אתו אל תהומות הייאוש, ממש כמו הרגעים מהם קורן האושר, הזמני כל כך. “וישנו דבר מה באושר המתיישב על הגוף. עור חדש, הוא צומח על גבי הישן, עור דקיק, שעוותי המתגמש ומתלבש במדויק ובנוחות על הגוף. לא שמתי לב עוד לשלומה.”

“הסופר מעז להיות נאיבי ואינטלקטואל בו בזמן, ללא מאמץ וללא יומרה.” נכתב בביקורת על הספר ב”פוליטיקן דנמרק”. ואמנם, החלק החזק ביותר בספר הוא האבל על מותה של האהבה הצעירה. אבל קודר, מחפיר, הזורק את הגיבור אל אדישות וניכור, מסכנות וסבל, המתוארים בעוצמה רבה בספר, שאין לו, מן הסתם, סוף אופטימי.

תומס אספדל – נולד בברגן שבנורווגיה ב-1961. את ספרו הראשון פרסם בגיל עשרים ושבע ומאז פרסם חמישה עשר ספרים נוספים, ובהם רומנים וקובצי סיפורים. ב-1991 זכה בפרס הספרותי הראשון שלו, אך רק ב-2006 זכה לתודעה בין לאומית עם צאת ספריו “נגד הטבע” ו”ללכת, או אמנות החיים הפרועים והפואטיים”, שהיו מועמדים לפרס הסקנדינבי היוקרתי מכול, “פרס המועצה הנורדית לספרות”. בכתיבתו מתנסה אספדל בשילוב בין סוגות שונות ובספריו המאוחרים הוא נשען על האוטוביוגרפי וחוקר את הקשר בין צורת הרומן לבין סוגות כגון מסה, כתיבת מכתבים, כתיבת יומן וכתיבת יומן מסע. אספדל הוא אחד הסופרים העכשוויים המובילים בנורווגיה וספריו תורגמו לשפות רבות.

פרק ראשון מתוך הספר

הספרייה

 

אני מתחיל להזדקן. אני לא מזהה את עצמי. תמיד נמשכתי לדימוי הזה של הזִקנה, גבר מבוגר ואישה צעירה. איני יודע מה הוא מזכיר לי, פשע אולי, או את הטבע, את אכזריותו של הטבע ואת האלימות שלו, את חפותו. אין לדעת מי כאן האשם, הגבר היושב על כיסא או הנערה היושבת עליו, בחיקו, לבושה שמלת ערב שחורה בעלת מחשוף נדיב.

העור הלבן והפנים המבוגרים, מקומטים ומחורצים, נשענים על חזהּ הצעיר החשוף.

השדיים הזקופים, הבהירים, הנתמכים בחזייה מהודקת. קימור מושלם. הקימור המושלם בין צווארה לחזהּ. טוב להם, לַפּנים המבוגרים, להישען על העור החלק. הוא נח. הוא מרוצה. הוא יושב על כיסא. היא יושבת בחיקו. ראשו נשען על חזהּ הלבן.

הם במסיבה. יושבים בחדר צדדי, זו ספרייה קטנה שהתאורה בה חלשה. הם שומעים את צלילי המסיבה מבעד לקירות: דיבורים, צחוק, כוסות משיקות. זרועה הימנית חובקת את כתפו, מושכת אותו אליה. הוא מצמיד את פיו אל השד שלה. על הקיר ניצב ראי. שערה קשור בזנב סוס או בשוט שמצליף כשהיא הולכת. ברגע שראה אותה שכח את גילו.

לא היה כל גיל בפגישה הזו.

הגיל הגיע אחר כך, כשנסוגו מהמסיבה והתחבאו בחדר הספרים והראי.

היא יושבת בחיקו, הוא מחבק אותה כאילו הייתה אמו. הם רואים את בבואתם המשתקפת בראי. זה מזכיר לי ציור, ציור של וֶלָאסְקֶז. הנערה נראית יפה יותר ליד הנכה.

ברגע שראה אותה שכח את גילו. היא חלפה על פני המקום שישב בו, מוקף חברים ומכרים, סופרים וסטודנטים. שערה הקשור בזנב סוס הצליף בגבה ובכתפיה כשחלפה על פניו בעקביה הנוקשים. היא הייתה גבוהה ממנו. הוא קם ממקומו, כמעט לא במודע, והלך אחריה למקום שעמדה בו עם חברותיה. לרגע לא חשב על גילו. הגיל הגיע אחר כך, כשישבו בספרייה והביטו זה בזה בראי. דימוי מעורר אי נחת. שני קלסתרים, כה דומים בשונותם, כמו שני אחים, כמו אב ובתו או אם ובנה, ואולי הדבר המנוגד כל כך לטבע, הגרוטסקי והציורי הזה, נו, הדבר העל־זמני הזה בתמונה, בהשתקפות, הוא שגרם להם לא לרצות לשחרר את אחיזתם זה בזה. הם לא רצו לשחרר את אחיזתם.

הוא בן ארבעים ושמונה. הוא נראה מבוגר יותר. שערו מאפיר באזור הרקות, זקנו אפור, גזום קצרות. פיו רחב, שפתיו בשרניות, יש לו חתך בשפתיים וצלקת סביב הפה ממכה או מפציעה. פניו גסים ומקומטים. אולי פניו נהרסו מבדידות או מהנאות רבות מדי. קשה לנחש מה שוכן בפניו, אך הדבר ההרוס הוא הדבר היפה בהם. היא חושבת שפניו הרוסים ויפים. כשהיא מביטה בו מקרוב, כשהיא יושבת עליו ורוכנת לפנים כדי לנשק אותו, היא חשה רק פחד. כנראה זה פחד שהיא זקוקה לו כי היא מהדקת את שפתיה אל שפתיו ודוחפת את לשונה אל פיו הפתוח. מה היא רוצה? אולי היא לא רוצה דבר לבד ממאהב. אולי היא רוצה לקפוץ לתוך דבר מה מסוכן, שערורייתי, שישנה אותה מן היסוד. הוא יושב על הכיסא ליד המכתבה, לבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה מכופתרת, לצווארו עניבה שחורה ששחרר. היא מתיישבת על ברכיו כאילו היו שניהם נאמנים לתמונה שמחכה להם בראי: המוות והנערה.

זו מסיבת השנה החדשה. הוא מביט בשעון היד שלו. השעה אחת עשרה ועשר דקות. הם שומעים את קולות המסיבה. הוא מושיט יד לבקבוק שעל המכתבה, מנער אותו מעט, דוחף מעלה את הפקק, שעף אל התקרה. נשמע קול נפץ. היא קופצת בבהלה, קוראת בקול, הקצף פוגש את צווארה. היא מסמיקה ומסתירה פניה בידיה, אבל הוא הבחין בזה, איך הדם עלה בלחייה. הוא מוזג שמפניה לשתי הכוסות, לוקח אחת ומקרב אותה אל פיה ומוזג את הנוזל אל בין שפתיה. היא לא מצליחה לבלוע הכול וקצף נוטף מהפה שלה. הוא מנשק אותה.

אתה חונק אותי, היא אומרת.

 

הוא צוחק.

תשקי אותי שמפניה, הוא אומר.

היא לוקחת את הכוס המלאה ומוזגת את הנוזל לפיו. היא מוזגת בנמרצות אבל הוא מצליח לבלוע הכול והיא לוקחת גם את הבקבוק ומוזגת לפיו. הוא בולע ובולע. כמו תעלת ניקוז, היא חושבת.

הם שותים, לוגמים מהבקבוק. הוא שולף מסכה מכיס החליפה שלו, מסכת בד שחורה ובה שני חורים, המכסה את המצח ואת מרבית הפנים. רק האף והפה נותרים חשופים תחת העיניים הכחולות. הוא מביט בה, ועכשיו היא מזהה שמבטו מבוגר. כאילו העיניים האלה היו שם תמיד, בחשכה, תלויות באוויר, בלא פנים, בלא ידיים, שתי עיניים שלעולם לא יעזבו אותה, שלעולם לא תשתחרר מהן. האם הן חלק ממנה? האם מבטה שלה הוא התלוי שם באוויר לפניה? שני האיברים הסגלגלים הנועצים בה מבט, הכרוכים אל גופה, שהכו שורש מחוצה לה, כמו אצבע מלאכותית, הארכה של יד. היא עוצמת עיניים. סליחה, היא אומרת.

 

הוא מסיר את העניבה, מלפף אותה פעמיים סביב ראשה ושערה. כיסוי עיניים מהודק, כאילו מיד הבין אותה, את משאלתה לחושך, להיעדר עיניים. היא שולחת את זרועותיה לפנים וכורכת אותן סביב ראשו, מצמידה אותו אליה.

 

הוא קם מהכיסא, מניח לה לשבת בחשכה. שולף ספר מאחד המדפים, מעמיד פנים שהוא קורא מתוכו: אובידיוס כותב שעיוורון מגביר את הרגישות בידיים, הוא אומר. הוא שולף שקית מתוך כיס פנימי, שקית פלסטיק שקופה. הוא מסדר את החומר הלבן בשתי שורות על דף נייר על גבי המכתבה, שֹם קשית קטנה בנחיר שלה. תשאפי פנימה, הוא אומר. הוא דוחף את ראשה מטה אל השולחן והיא שואפת בזהירות דרך האף, נתקפת זיכרון ובו ראשה נדחף אל השלג, איך השלג מילא את פיה ואת אפה, השלג הקר. היא מושכת אותו פנימה ומופתעת מחומו. הוא שורף בנחיריים ובראש, להבה של שלג. היא פוערת את פיה ורוצה לירוק את החוֹם הממלא את גרונה ואת חזהּ. היא יורקת על פניו.

הוא הודף את ראשה לאחור והיא מקשתת את הגב כנגד המכתבה. הוא מפשיל את שמלתה מכתפיה, מושך מטה את החזייה ומסדר שורה לבנה של אבקה בין שדיה. הוא מניח את הקשית בין השדיים הלבנים ושואף פנימה בעוצמה.

מצחה מזיע, נמלא אגלי זיעה קטנים, המתגלגלים במורד כנפות אפה, דוק של זיעה על הפלומה הבהירה מעל פיה. הוא מנשק אותה.

אתה מנשק כמו נחש, היא אומרת.

יש לך לשון נחש.

היא דוחקת את לשונה לתוך פיו והוא נדחק בזהירות לתוכה. מעגל שאי אפשר לשבור, כמו נחש הנושך נחש בזנבו וננשך על ידי נחש בזנבו. כך כאשר הוא נשכב על הארץ והיא מתיישבת עליו. היא רוכנת לפנים ומכניסה לפיה את איבר מינו בעוד הוא מכניס את לשונו לאיבר מינה.

היא מעגלת את שפתיה ומלבישה אותן על הזין שלו, מוצצת אותו היטב. באגודלה ובאצבע היא יוצרת טבעת צרה סביב בסיסו ומושכת אותה מעלה ומטה, לאט ומהר, בקצב משתנה, ומשאירה את פיה פתוח מעל הקצה שאותו היא מרטיבה בלשונה. היא מותחת את לשונה החוצה.

 

הוא תופס בשערה, בזנב הסוס, ומושך את ראשה לאחור כה חזק עד שהיא נאלצת לעמוד על שש. היא ניצבת כמו חיה על הברכיים ועל המרפקים, שמלתה משוכה מעל מותניה, והוא חיה שנדחקת לתוכה מאחור בעודה זוחלת על הרצפה. היא זוחלת בעיוורון בכיוון המכתבה, תופסת את קצה השולחן בשתי ידיה וקמה בעזרתו. מנורת שולחן, היא מפילה אותה. ניירות ועטים, היא מסיטה אותם הצדה, נשכבת בגבה אל המכתבה ומפשילה את שמלתה.

 

פייר אָבֵּלָר כותב, במכתב האוטוביוגרפי הארוך שלו מ-1132, “תולדות האסונות”:1 “הייתה בפריז נערה ושמה אלואיז, אחייניתו של איש דת ששמו פוּלְבֵּר. הוא אהבה מאוד ועשה כמיטב יכולתו להרחיב את השכלתה. במראיה לא הייתה מן הפחותות ובהשכלתה עלתה על כולן.” אלואיז הייתה בת שש עשרה. היא הייתה צעירה בעשרים ושתיים שנה מאָבֵּלָר שהיה המורה שלה ובו התאהבה. הוא כותב במכתב: “באותה עת הייתי מפורסם וצעיר ואף ניחנתי ביפי מראה ולא חששתי שאישה כלשהי שאכבדנה באהבתי, תדחיני.” אָבֵּלָר המודע לעצמו, הזחוח ובעל המזג הסוער, נוסע לפריז כדי ללמוד פילוסופיה וכדי לכתוב ספרים. הוא רוצה להיות סופר. הוא לימד וכתב שורה של ספרים בנושא לוגיקה, אבל יותר מכול, מכתבו האוטוביוגרפי, שבו סיפר על יחסיו עם אלואיז, היה זה שהקנה לו מקום בתולדות הספרות: “הלימודים העניקו לנו הזדמנות להתמסר כליל לאהבה ולמקום מחבוא, כפי שביקשה האהבה.

 

מה אוסיף? לא היה שלב במעשה האהבה שלא ניסינוהו בתאוותנו, ואם יכלה האהבה לגלות דבר מה חריג, ניסינו גם אותו. וככל שהיינו חסרי ניסיון בתענוגות אלה, ככל שהיינו מנוסים פחות בתענוגות האהבה, כך התמסרנו להם ביתר להיטות ולא ידענו שובעה.”

 

החדר חדר צדדי, ספרייה שאת קירותיה מעטר טפט שצבעו בורדו הבוהק במקום שבו האור מהחלון פוגש את הוורדים הרקומים עליו בחוטי כסף. חלון, מסגרת בדיל, אדן רחב, אפשר לשבת שם ולקרוא. אלואיז יושבת שם וקוראת. מדפי ספרים, שִדרות עור של ספרים מקיר אל קיר, מהרצפה עד התקרה. צלוחיות מפליז ובהן נרות בפמוטים, ראי מרובע במסגרת מעוינת מברונזה. ספסל מרופד ועליו כריות מהמזרח. הדפוסים המעטרים אותן זהים לדפוסים על השטיחים המכסים את הרצפה, המונחים שכבה על גבי שכבה וסופגים בשקט את הצעדים הדורכים וחוצים את החדר. כשאָבֵּלָר חצה את החדר הוא סגר אחריו את הדלת. הוא עומד באפלולית מאחורי המכתבה המגיעה לו לגובה החזה. הוא לובש מכנסיים הדוקים בצבע ירוק בקבוק, תחובים במגפי העור המחודדים. חולצה לבנה. אפודת קטיפה כתומה הקשורה במותניו בחגורת עור דקה. פגיון מכסף בנדן, ארנק ורוד למטבעות ובקבוק בושם קטן בעל פקק מוזהב בצורת לב. הוא לא מגולח וכובע עגול שחור חבוש על שערו הכהה הארוך. אלואיז יושבת על אדן החלון וקוראת. היא לובשת חולצה שחורה בעלת שוליים לבנים, שמלה בצבע תפוז בעלת שרוולים ארוכים, ומן החזה יורדת רקמה אל המותניים, ששם הבד העבה של השמלה כרוך בחגורה ארוכה ובקצותיה גדילים. סיכת ראש בשיער שצבעו כצבע החול, נופל על כתפיה. אלואיז קוראת ואינה מרימה את עיניה מהספר: Glossuale super Porphyrium, Logica nostrorum petitione sucirum. האם היא מסמיקה? אָבֵּלָר פושט את מעילו, חולצתו הלבנה פתוחה באזור החזה. הוא מושיט לפנים תכשיט. זו מתנה שהביא לה, לאלואיז. שרשרת כסף, נחש מכסף שנושך את זנבו שלו.

אָבֵּלָר עונד את השרשרת לצווארה של אלואיז, סוגר אותה מאחורי עורפה ומנשק את פיה. מי שנותן מתנות מצפה לדבר מה בתמורה. מה הוא רוצה ממנה? היא מגישה לו בזהירות את לשונה.

 

מעולם לא נישקה גבר קודם לכן. היא מותחת את צווארה, מאגרפת את כף ידה. מהדקת את ציפורניה הארוכות חזק כל כך עד שעורה נכנע ונסדק. היא מרימה את סנטרה ורואה איך הוא מניח את פניו על פניה: עיניו, אפו, פיו, פניו ממלאים את כל שדה הראייה שלה והיא רוצה להדוף אותו לאחור. היא מנשקת. היא הודפת אותו מעליה ומבחינה בכך שצבעה את לחיו באדום בדם מיָדה.

 

 

הוא המורה שלה, אדם שהיא נושאת אליו עיניים ומכבדת. הוא פֶּטְרוּס אָבֵּלַרְדוּס, מחברם של ספרים לוגיים ופילוסופיים, כומר ומרצה ב״אֶקוֹל דו קְלוֹאַטְר״, מוסד הלימודים החשוב ביותר בפריז. הוא בן שלושים ושמונה, שאפתן ובטוח בעצמו, כך אומרים, ונאה למדי, בעיניה. לא רברבן וזחוח, לא נפוח כפי שאמרו לה. דווקא פזיז ופראי, כאילו חי קרוב יותר לטבע מלספרים, קרוב יותר ליער מלכיתות הלימוד, קרוב יותר לחיות מלבני אדם. והאין היא מזהה את עצמה בבדידות הזאת? שערו נופל בחופשיות סביב הפנים הצרים, מכסה רק באופן חלקי את אוזניו הגדולות. מבטו חסר מנוחה, שתי עיניו עוקבות בערנות אחר תנועותיה, ובמסירות, האין מראהו החיצוני מזכיר לה את כלביה, את סוסיה? האופן שבו הוא הולך, תנועתו הנמהרת, כאילו אינו נח לעולם, עומד תמיד על המשמר. לה עצמה יש קשר קרוב יותר לחיות מלבני האדם, הקשר שלה עם כלבהּ, עם סוסהּ. בכל יום אחרי הלימודים היא הולכת עם כלבהּ דרך השדות והיער. הלוא חלמה עליו בהקיץ, חיכתה לו. יש לו פנים יפים וחושניים, היא חושבת. הלוא השמועות מלחשות שהוא מבזבז את כל כספו על הנאות ועל נשים. הלוא הזהירו אותה, אולי כדאי שתיזהר מפניו. הלוא שמעה שהוא אוהב נערות, שהוא מפתה נשים, לא כך? הלוא סיפרו לה שהוא כתב פזמונים ושירים על כך, על אהבתו הרבה לנערות, שיריו מושרים ברחובות: ״לֶה דֶה פּוּסֵל״. שיר הנערות הצעירות.

 

האין היא אחת הנערות האלה? מה היא רוצה ממנו? היא מנסה לשמור אותו במרחק מה ממנה, אבל אז הוא מגיע נרגש ונפעם כולו אל חדר הקריאה שלה, כן, כמו כלבלב הוא מגיע. הוא מניח את ראשו בחיקה, מתיישב לרגליה. הוא פושט מעליה את גרבוניה ואת נעליה ומנשק את ירכיה. היא מניחה לו לעשות זאת.

 

הם יוצאים לטיולים ארוכים בשדות וביער. האם הוא האיש שחיכתה לו? לא, הלוא חיכתה לבחור שמבין אותה ואוהב אותה. בחור שמבין את ייחודה, את בדידותה ואת השקט שלה. היא חיכתה לבחור שדומה לה, לאח כמעט, אבל אולי הבחור הזה לא נמצא. לא בפריז, לא בכל צרפת. היא חולמת על מסעות, על ביקורים בארצות אחרות, היא מתחילה לקרוא ספרים. היא קוראת בבקרים ובערבים. אחר הצהריים היא רוכבת על סוסהּ בשדות וביער. לפעמים היא מניחה לכלבהּ לרוץ אחריהם, כלב רוח, פֶּרְסֶוָואל בעל הרגליים הארוכות, שמתרוצץ אחריה לכל מקום. היא חיכתה לבחור. עתה היא צועדת לצדו של גבר. הוא יכול להיות אביה, והיא החליטה שהיא מתמסרת לו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *