את העמודים הראשונים בספרה של שושנה קראתי בתערובת של סקרנות ועניין, ביחד עם כעס ומוטרדות.
הסקרנות והעניין – בשל העלילה, התיאורים, עושר הציטוטים מעולמות של שירה, פילוסופיה ותרבות והעובדה שמצאתי את עצמי מציץ, כמו מתוך חור מנעול על חיים פרטיים של גיבורת העלילה בידיעה כמעט ברורה שמדובר ביומן חיים ולא בעלילה דמיונית.
הכעס והמוטרדות – בשל העמסת גודש הדמויות הראשיות בספר, במיוחד הנשים שביניהן, על הקורא. אף שלכל אחת מהן הוקדש פרק, הרי לא נתנו בהן סימנים מספיקים, כדי שאוכל להבדיל ביניהן ולזהות אותן בלא שאצטרך לשוב ולדפדף אחורה, כדי לוודא שאיני משייך עלילותיה של דמות אחת לאחרת.
עוד סיבה למוטרדות – המעבר בין הווה לעבר ובין גוף שלישי לגוף ראשון, לעיתים בצורה נכונה ומתוחכמת, ולעיתים מתוך טעות (פרק 31) כמו ללא סיבה, מה שהפך אותי, הקורא, למוטרד בלי שאצליח לזהות את הסיבה האמיתית, מה שעלול היה לגרום לי לעשות את מה שקוראים אחרים של הספר אולי עשו – לעזוב את הספר ולחפש ספר אחר.
וגם סיבה טכנית קיימת – הספר דקיק ועיצובו מזכיר את הספרים האלה, שאנשים מוציאים לאור בכספם, בלא שיד מקצועית של עורכי תוכן וגרפיקה ייגעו בהם.
הא… והיתה עוד סיבה למוטרדות: הנפח הגדול והדומיננטי שאותו מקדישה הסופרת לנושא העישון. מפליא עד כמה יכול להיות עישון סיגריות מטריד גם עבור הקורא. עם זאת, לא יכולתי, בהמשך הקריאה, שלא להתפעל מכך שהסופרת הצליחה לקבע בתוכי את תחושת המועקה, האובססיביות והתלות שלה/ הדמות הראשית, בעישון סיגריות, ומכאן גם לרחמים ולבוז. כלומר, זוהי כבר מוטרדות שאליה כיוונה הסופרת, ולכן זו גם מחמאה.
בהמשך הקריאה, פחתו הכעס והרוגז, והסקרנות והעניין גברו. סוף סוף נחרטו במוחי שמות הגיבורות ויכולתי להבדיל ביניהן כפי שצריך. באותו השלב בערך התחלתי להתעניין גם בעושר התרבותי שנפרש בפני, אגב קריאת הספר. כך, למשל, נהניתי לגלות שהסופרת היא, בערך, בת גילי, ולשנינו יש עבר תרבותי דומה. אותה המוסיקה, אותם הסרטים, אותם הספרים, אותם גיבורי התרבות, אותו הרקע.
אהבתי את החופש והעצמאות שאותם שאפתי מבין המילים. גיבורות הספר חיות בעולם מודרני והן כולן נשים עצמאיות, מפתיעות וסקסיות. זאת, על אף שכל אחת מהן בעיות אישיות, חלקן מטרידות וקשות. אהבתי את מזג האוויר ועונות השנה, המתחברים אל העלילה וממלאים בה תפקיד חשוב, גם בהלך נפשן של הגיבורות. בסופו, רציתי שהספר יימשך, ולכן נתקעתי, מובך בסקרנותי, מול האפילוג, ששמש רקע לעלילה, כשאני בוחן כיצד העובדות שנחשפו בו תואמות את חוויותיי מקריאת הספר.
לסיכום: הספר בהחלט מומלץ אך לא לכל אחד…
וזוהי העלילה, כפי שהיא מפורטת על גב הספר:
ג’וליה, זמרת בשנות הארבעים לחייה, נאבקת בהתמכרותה לסיגריות וסובלת מהתקפי חרדה קשים. לילה אחד היא מוצאת את בעלה הצייר כשהוא ישוב על כורסת עור שחורה וירוי בלבו. מכאן ואילך נפתלת העלילה בין משיכתה העזה של ג’וליה לרופאה האונקולוגית שלה, לזיכרונות האהבה־שנאה לבעלה על רקע אירועי מלחמת יום כיפור. חידת מותו של הצייר נפתרת רק בסופה של הנובלה.
בשנות הארבעים של המאה הקודמת נכתב שירו היפה והקלאסי של המשורר יעקב אורלנד בלחנו של ידידיה אדמון, ‘עץ הרימון’, המסתיים במילים: ‘לבבי מת מאהבה’. כעבור ארבעים שנה ענתה לו בתו הפזמונאית שמרית אור בשירה ,’אצלי הכול בסדר’, בלחנו וביצועו של הזמר והיוצר בועז שרעבי: ‘היום כבר לא מתים מאהבה’. לאחר עשור כתבה המשוררת מירי שרף את מילותיה המופלאות המשמשות מוטו לספר ‘מרכז תשומת הלב’ , איתן סוגרת קירש מעגל וקובעת נחרצות: ‘מי אמר שלא מתים מאהבה’.
הספר שזור בציטוטים רבים מספרים , סרטי קולנוע ומוזיקה, המלווים את הגיבורה, ג’וליה, והמתרחשים במקביל לאירועים בחייה ואשר להם השפעה ניכרת על חייה , וישנן דוגמאות לרוב: בילדותה בקיבוץ – ‘אורפיאו נגרו’ ,’סיפור הפרברים’ ,’הלנה מטרויה’ , אריק לביא ובני ברמן. כנערה צעירה – ‘מטריות שרבורג’ ,’אלווירה מדיגן’, ‘יוליוס קיסר’ שקספיר , באך , בטהובן ומוצרט. כאישה – נינה סימון ,בילי הולידיי ,דייוויד בואי ,’אקלימים’ ,’הפצוע האנגלי’ , אלן רנה , אלמודובר.
- יצא לאור בהוצאת “פרדס” 2014, (ספרי אינדיבוק)
פרק ראשון מהספר: תאונה
אחר כך סיפרו לה כי על פי מסקנות החקירה נקבע שהייתה זו עוד תאונה מצערת. לא. הם אמרו טרגית. תאונה טרגית. הכדור נפלט בעת שניקה את האקדח. כנראה הכין אותו למטווח. אבל היא ידעה שהוא רצה למות. מאמצע ספטמבר כבר הסתובב עם חיוך של ניצחון, כאילו הגיע סופסוף להחלטה חשובה. היה רגוע יותר. ואז מצאה עצמה מדליקה סיגריה בסיגריה, מחסלת כמעט שתי קופסאות ביום, והיא בכלל כבר הייתה כמעט בשלבים אחרונים של גמילה. חברה הראתה לה איזו כתבה בעיתון על אנשים שהצליחו להפסיק לעשן, ככה, ממש בשיטת cold turkey, והיא החליטה ללכת על זה. ניסתה להיזכר בשיחות שניהלו. מה בדיוק אמר ולמה באמת התכוון. פתאום קיבלו המילים משמעויות חדשות. גם בפרוטוקול נרשם האירוע כתאונה. המחשבה שזו לא הייתה התאבדות או רצח חלילה גרמה לכולם לתחושה של הקלה. בלילות הראשונים שלאחר המקרה שפשפה בכל כוחה את כתמי הדם מכורסת העור עליה נהג לשבת. הכדור שפילח את הלב, ריסק את עצמות הגב ונתקע לו עמוק בבשר הכורסה, ממאן לצאת, כמו ביקש לשמש תזכורת כואבת למותו ואולי גם לחייו.
ונשארו הציורים. אותם אלה שהעידו על נפשו המסוכסכת. ערבוב של צבעי שמן עזי מבע, שרק לפני שבועיים מסגרה ותלתה ברוב החדרים בבית. הכי אהבה את הציור בו צייר אותה. באותו בוקר זנח את עיסוקיו הרבים למענה, אפילו ניתק את הטלפון. נזכרה כיצד שכבה שעות באותה התנוחה, לא פוצה פה, מצייתת לכל גחמותיו. יכולה הייתה לחוש איך בכל תנועה ותנועה של המכחול עוזב הכאב את גופו ומשתלט אט אט על הבד. עד שפעם אחת כשהעירה לו על כך, לחש כמו לעצמו:
“You can’t take the pain out of painting”
ואז בא ונשכב לצדה על המיטה הגדולה, עוטף אותה בחיבוק גדול ועוצם את עיניו. את יודעת, לפעמים כשאני עוצם עיניים אני מסוגל לראות כחול והוא מצליח להקפיא אצלי את הכאב. ומה מפשיר אותו, שאלה. רק הצבע הסגול. ואת. במיוחד כשאת לבושה בשמלה הפרחונית הזאת שאני אוהב. כמעט תמיד הצליח להוציא ממנה גניחה אפילו מבלי לגעת בגופה, ותוך שניות הייתה גוהרת על גופו מבלי להתפשט. הכי אהבה לעשות סקס עם הבגדים. זה תמיד הזכיר לה את הסרט Plenty עם מריל סטריפ, בו גילמה אישה אנגליה המתרפקת על זיכרונות אהבה בזמן המלחמה ומתעקשת לשכב עם אהובה כשהיא לגמרי לבושה, עד שכעבור שנים הופכת להיות אובססיבית ולא מפסיקה לנסות לשחזר את החוויה ובסוף מגלה שהמלחמה הייתה בעצם שעתה היפה ביותר.
היה משהו מגרה ופרוורטי בלעשות סקס עם בגדים.
גם לה זה קרה פעם עם מישהו זר לגמרי בתוך מקלט נטוש באמצע המלחמה. מה קורה לה הלילה? זיכרון רודף זיכרון ואין לה מנוחה. היא כיבתה את האור בחדר העבודה שלו והתכוננה ללכת לישון. צנחה מותשת על המיטה שנראתה לה רחבה מתמיד והדליקה סיגריה. אחר כך קמה ושמה את התקליט שקנה לה אחרי הריב הגדול הראשון, כשרצתה לעזוב אותו. התקליט הנפלא של נינה סימון. הניחה את המחט על ‘Don’t Smoke in Bed’, מעכה את סוף הסיגריה במאפרה שעל השידה ונרדמה.
“Goodbye old sleepy head
I’m packing you in like I said
Take care of everything
I’m leaving my wedding ring
Don’t look for me
I’ll get ahead
Remember darling
Don’t smoke in bed…”
תגובה אחת
תגובת הסופרת שושנה קירש:
תודה איטו ובעיקר על כך שבסוף לא זנחת את הספר באמצע וקראת עד סופו.
לקחתי את כל הערותיך לגמרי ברצינות שכן ידוע לי היטב שהנך גם עורך סדנאות כתיבה.
חבל שלא פירטת במה הספר כל כך ש ו נ ה – שונה ממי ? ממה? האם לטובה או לרעה??
מאד תמוהה וגם מסקרנת העובדה שלא ציינת שום דמות גברית בספר למרות שמדובר לפחות בשלוש כאשר הראשונה היא בעצם של ה צ י י ר , כן כן , אותו איש שכל אהבתה וזיכרונותיה של ג’וליה סובבים סביבו.
אגב , הספר בהחלט מתכתב עם חיי האישיים אך כולו כולל כל הדמויות , מלבד זו של עדנה שהיא אישה אמתית , הוא פ י ק צ י ה. וטוב שכך, אחרת היה נחשב בז’אנר ספרי ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה.
אני לא זמרת ובעלי לשעבר איננו צייר ואיש בחיי לא ירה בעצמו. אה כן , גם נטשה דוברוביצקי אינה קיימת במציאות ובטח שאין רופאה אונקולוגית בשם כזה.
ולבסוף ציטוט מסופה של הביקורת:
“וגם סיבה טכנית קיימת – הספר דקיק ועיצובו מזכיר את הספרים האלה, שאנשים מוציאים לאור בכספם, בלא שיד מקצועית של עורכי תוכן וגרפיקה ייגעו בהם.”
אז ככה:
לא רק שלא הוצאתי אגורה שחוקה מכספי (וכמדומני שהזכרתי זאת בפניך) , הרי שהספר ראה אור על חשבון הוצאת פרדס – צעד נדיר במחוזותינו בעיקר לספרי ביכורים – והמו”ל דוד גוטסמן שהתאהב בסיפור התנה את הדפסתו והפצתו AS IS מבלי שתהיה עריכה לספר וגם לא מעצב ויחסי ציבור.
מוזר , מכל הדברים שכתבת , דווקא ההערה האחרונה הזאת שהיא כל כך לא מדויקת הכי עצבנה אותי ואני תוהה אם תוכל לתקן.