מאת: אורי שמש
מספרים על רכבת העמק הישנה, שנסעה כל כך לאט, שניתן היה לרדת ממנה, לעשות דברים אלו ואחרים ולעלות עליה שוב. ודבר לא היה קורה. הספר הזה מזכיר את רכבת העמק הישנה.
הרעיון של הספר הוא נחמד: בשכונת הדר הישנה שבאמצע העליה לכרמל, במקום שבו נמצא רחוב הרצל, בתי הקולנוע ארמון ואוריון ז”ל,והטכנין הישן, נמצאת קונדיטוריה. הספר מתאר את התמורות של האנשים הקשורים בקונדיטוריה, הן הבעלים או האופים ובמעגלים מתרחבים , נשותיהם, ונשים אחרות הפעילות ברמה זאת או אחרת במעגלים אלו. הספר בנוי כאוסף של סצינות, או סיפורים קצרים, עם חיבורים ביניהם. חלקם טבעי ואחרים מלאכותי עד סכריני.
לכאורה ספר המביא את ארץ ישראל היפה. האשכנזית הותיקה עם הנימוסים והתרבות. למעשה הסיפורים, והספר כולו מריחים זיקנה, עייפה, חולה ובהרבה מקרים, לא מענינת. אולי הסמל ל”התעייפות החומר” הוא הסיפור האחרון: בטי מתחתנת עם קרול. וכבר בערב המחרת הבחור חוטף התקף ועכשיו בטי עסוקה בטיפול רפואי בבעלה הטרי.
יתכן שאלו פני המציאות. אבל מדוע להטריח את הקורא בעוד סיפור ועוד אפיזודה. אם היתה הכותבת מתרכזת בשתיים שלוש דמויות ומעמיקה בהם, כמו: בעל הקונדיטוריה, אישתו הרמינה ש”פותחת הרפתקאות” עם כל אונית מלחמה אמריקאית המגיעה לנמל, וגם עם הקונדיטור. בתם שרואה את הנעשה, דיינו.אפילו אין כאן העמקה בתיאורי העוגות, וקישורם לעלילה הדלילה. חבל”ז.
עמרי הרצוג, בביקורת מ”הארץ“, כותב התרשמות הרבה יותר חיובית על הספר שחלקים ממנה נצטט כאן: “…הנאה כזו מסופקת בשפע מלבב וחצוף ברומן “מרוץ שליחים”, שמרובב באזכורים של עוגות שכבר נאסרו בחוקי ה”בריאותנות” או ה”סביבתנות”: עוגות סברינה פקועות־קצפת, פרוסות דובוש עשויות שכבות עשירות בחמאה ובשוקולד, רולדות מפורכסות במרציפן ובקרם וניל. התענוגות הללו נמסרים לקוראים בספר בדשנות מפתה. אריאלה גולדמינץ היא אמנית־קונדיטורית שלא משתמשת בתחליפים; החמאה עשירה, השמנת מוקצפת כהלכה, הסוכר אינו מומר בממתיק מלאכותי. “בלי סיב תזונתי אחד לרפואה”, היא מבטיחה לסועדיה, “שום הרהורי התנזרות או מחשבות נטישה”; ותחושה של סיפוק מסור, פקוע־כפתור, נינוח וחייכני, מלווה את הקריאה בספר הביכורים שלה מראשיתו ועד סופו. ..”
“הסיפורים שמתרחשים על רקע הנוף החיפאי — אני חושב על א”ב יהושע, יהודית קציר ואמיר גוטפרוינד — הם בעלי ייחוד בספרות העברית. חיפה, לדוגמה, לא נושאת את העול ההיסטורי המתוח של ירושלים: בספרות חיפאית לא תמצא אשה את מכתביה של סבתה בתיבת מכתבים נעולה בעליית הגג, ותצא לסמטאות צופנות סוד בעקבות הטראומות המשפחתיות והלאומיות. חיפה גם לא סובלת מהמישור החסום והמהביל של תל אביב, שבו בגידה רומנטית לא יכולה לשקוע במורד הר, ולכן מכריעה את גיבוריה בחנק ריאליסטי הרה־גורל. הדרמות החיפאיות, לעומת התל־אביביות או הירושלמיות, נטועות בטופוגרפיה של העיר, מצוידות בחוש של מידה ואורך רוח, מסתייגות מפאתוס הרואי או מעודף חשיבות עצמית — נעות ממקום למקום, במורד הוואדיות או במעלה ההר; ומאווררות מהבריזה שמגיעה מהים, או משנת צהריים חטופה. ..”
“מרוץ שליחים” מאת אריאלה גולדמינץ, בהוצאת “זמורה ביתן”, 232 עמ’.