עוד לא סיימתי לקרוא את ספרה שני של נעה זית “לתפארת מדינת ישראל” וכבר אני נחפז לכתוב עליו. נחפז, כי קריאתו אורכת יותר זמן משתכננתי, אבל אני כבר יודע שאסיים את קריאתו לאט, משום שאפשר להתענג על הספר גם טיפין-טיפין, בנגיסות עדינות ולא בזלילה גסה.
בכל פעם שאני מניח מידי את הספר ומתחיל, או ממשיך, ספר אחר, אינני חושש שאשכח את העלילה, למרות שאינה כתובה בסדר כרונולוגי, היא קופצת בין הנעורים, הילדות והבגרות, בין החיים בקיבוץ לחיים בעיירת פיתוח, בין החיים בארץ לחיים בחו”ל, וגם מתחלקת בין שני גיבורים: דויד מבית שאן ונורית, מהקיבוץ ההוא בקצה העמק. דווקא עובדה זו, שעלילת הספר איננה סוחפת ולכן גם לא מאלצת את הקורא לבלוע את המילים כטובע השואב אוויר לריאותיו, עומדת לזכותו. יש בספר לא רק עלילה, וזו לדעתי רק משנית בחשיבותה למשהו אחר.
ה”משהו” האחר הנמצא בספר בשפע, הוא תמונות רבות שנגזרו מהחיים בקצה הנשכח של המולדת, שמכונה היום “עמק המעיינות” ופעם, למי שזוכר, קראו לו עמק בית שאן. זיכרונות ילדוּת, נעורים ובגרות, של הגיבורה הקיבוצניקית, מחיי הקיבוץ של פעם. אלה משולבים, בעלילת הספר, בזיכרונות – מדומיינים אבל אותנטיים – של דויד, הדמות הראשית השנייה שהסופרת המציאה, שמתגורר בעיירת הפיתוח בית שאן. במהלך הספר נוגעים חייה של הקיבוצניקית בחייו של הנער מהעיירה ה”מזרחית” הסמוכה, אבל לחלק זה בספר, כאמור, טרם הגעתי, אם כי אני בהחלט מלא ציפיות…
הספר קופץ לא רק בין קולות המספרים: נורית ודויד, אלא בין עולמות וזמן. תחילתו עוסקת בכלל בתיאור טיול “של פעם” בהולנד ובאיטליה, שיש בו יופי עצמאי, ואחר כך התמונות מתערבלות: בית ילדים, אופנוע, בעלי מקצוע בקיבוץ, טירונות במחנה 80 ועוד…
הספר הזכיר לי, לטובה, את ספרה של יעל נאמן “היינו העתיד” שיצא לאור ב”אחוזת בית”, והוא נחשב לאחד מספרי הקריאה הטובים יותר, שהם בעצם סיפורו של קיבוץ ישראלי. (יחיעם).
בכל פעם שאני מגלה ספר שכוחו איננה בעלילה, בדרמה המתפתחת, אלא דווקא בגיאוגרפיה, באמנות התיאור, בתובנות ובדימויים, אני מתלהב קצת יותר. לכן, במהלך הקריאה, השקעתי מעט ב”גוגל” כדי להבין טוב יותר מיהי נעה זית, שאת שמה מעולם לא שמעתי, אבל, כמוזכר על כריכת הספר, היא כלת פרס ספיר לספר ביכורים (“ארבע אחרי הצהרים” של הוצאת מטר, 2009.)
אחרי שצפיתי בתמונותיה בסקרנות ראויה, קראתי עליה קצת, הגעתי גם לכתבה שהתפרסמה בתחילת השנה ב”הארץ”, שכותרתה אמרה בערך כך: “בספרה השני נעה זית לא מספקת את הסחורה”. הכתבה, מאת יוענה גונן, “קורעת לגזרים” את “לתפארת מדינת ישראל”, בניגוד לספרה הראשון, שמכיוון שגם זכה בפרס ספיר, הרבה יותר קשה לבוא אליו בדברי ביקורת. קראתי את הביקורת ולא הסכמתי לרוב ההשגות שאותן משטחת הכותבת, שנתנה לי הרגשה שיותר משמדובר בביקורת – מדובר בניתוח קטנוני בסגנון אקדמי, שעליו אמורה הכותבת לקבל ציון, לאחר שהגישה את העבודה למרצה שלה לספרות.
באחד התוקבקים בתחתית הרשימה כותבת אחת המכונה שלומית: “אולי יש משהו בטענה שכשרונו האמיתי של סופר נבחן בעיקר בספרו השני. כי ספרי ביכורים רבים מתרכזים בעיקר בסיפורו האישי של מחברם ולכן יש בהם אמינות ואותנטיות. רק בהמשך מתברר האם אותם מחברים מצליחים לבנות דמויות וסיפורים שלא הכל בהם הם עצמם.לעתים מסתבר שכשרון אשר סומן כ”הבטחה” מתמצה ב”רק על עצמי לספר ידעתי“.
גם טיעון זה מכעיס. לדעתי, גם אם אדם בוחר לכתוב רק על חייו, בלא להמציא דמויות ועלילות מדומיינות, הוא עדיין יכול להוציא מתחת לידיו תוכן שטוח ורדוד, נטול דמיון וכוח, או יצירה ספרתית חזקה, שבהחלט תקנה לו תואר של “סופר בעל כישרון אמיתי”. ספרו הבא אינו צריך להיות נידון בהשוואה לספרו הראשון, אלא כעומד בפני עצמו. כיצירה ספרותית. כך אני, שלא קראתי את “ארבע אחרי הצהרים”, הראשון של נעה זית, מתייחס אל ספרה זה, שעליו אני מתענג במנות קטנות, וגם ממליץ עליו בפניכם בכל פה.
אל ספרי קריאה מומלצים אחרים באתר התרשמות
