קריאתו של “הכניעה” הסבה לי הנאה מרובה. המילה הנאה קצת משונה, כשמדובר בעלילה העוסקת בחזון אפוקליפטי שבמהלכו עולה כוחו הפוליטי של המיעוט המוסלמי בצרפת והוא מצליח לתפוס את השלטון ולהשליט את הדת המוסלמית על המדינה. אולם העלילה קולחת, הטיעונים בעד סוג כזה של התפתחות עומדים במבחן ההיגיון, ורק האפשרות שהסופר עצמו, הוד אקדמיותו, ציניותו וסקפטיותו, ישיל מעליו את אמונתו הנוצרית ויעטה, מטעמים תועלתניים והישרדותיים את הגלימה המוסלמית, נראית קצת קשה לעיכול.
מישל וולבק אינו סופר קל לקריאה. לפחות לא עבורי. עם זאת, כתיבתו מרתקת ומאתגרת, מכיוון שהיא מאד אישית, אקסטרווגנטית ואותי היא תמיד מפתיעה ומסקרנת. לכן אני מבקש לקרוא כל ספר שלו הנופל לידיי.
לעיתים אדלג על פסקאות שאיני מוצא אותן מעניינות, או שאני מוצא אותן עיוניות מדי, ואנסה להשתלב ב”המשך הדרך”, בדרך כלל בהצלחה. פה ושם אחזור אל פסקה שכזאת מאוחר יותר, אחרי שהתבהרו לי נסיבות מסוימות ולפתע מתגלה הפסקה העיקשת כקלה הרבה יותר להבנה. כך גם עם ספרו האחרון, “כניעה”. ספר שנעשה כל כך מדובר, כל כך “אופנתי”, עד שהנפש נוקעת מקריאתו, אולי משום שאני שייך לאותם קוראים המבקשים לבקר בארץ לא נודעת, בבואם אל בין דפיו של ספר. טריטוריה שטרם נכבשה. אצלי, עצם קריאת ספר היא תהליך אינטימי שיש בו התנגדות פנימית מובנית לחלוקה ושיתוף אחרים. בה בעת, אגב, יש בי רצון עז להמליץ על הספר בפני אלה שלא קראו אותו, עדיין.
וזוהי עלילת הספר: פרנסואה הוא פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר בן המאה ה-19 ז’וריס–קרל הויסמנס. בזמנים רגילים הוא היה יכול לקוות לחיים שלווים, לקריירה אקדמית משעממת אך מספקת ואולי אפילו למערכת יחסים משמעותית עם אהובתו מרים, סטודנטית יהודייה. אבל ההיסטוריה, הדמוגרפיה והפוליטיקה רצו אחרת: השנה היא 2022 וצרפת, על סף מלחמת אזרחים, לאחר תקופה ארוכה של אובדן–ֿדרך, אי שקט חברתי ואלימות גואה, בוחרת בנשיא חדש. הפוליטיקה הישנה, כמו שאר ערכי הרפובליקה, החברה והמשפחה, פשטה את הרגל, ובסיבוב הבחירות השני נאלצות המפלגות המסורתיות שהנהיגו את צרפת מזה חצי מאה לפנות את הבמה למארין לה פן, מועמדת הימין הקיצוני ולמוחמד בן–עבס, מועמד האחווה האסלאמית, שביחד מקימים קואליציה שבסיסה הדתי מוסלמי.
כניעה כתוב בגוף ראשון, כמו רוב ספריו של וולבק. כמו ספרים אחרים שלו גם כאן הכתיבה היא כל כך אישית ותובנתית, עד שהקורא משתכנע בנקל שבעצם, מדובר בסוג של ביוגרפיה. זהו ספר על חייו האקדמאים של פרופסור צרפתי רווק עבש וסקפטי, שיחסו אל החיים ציני ותועלתני, ואם הוא מעריץ משהו – זה את הספרות, שעליה בנויה הקריירה שלו.
כל מי שאינו מוצא עניין במין בוטה, אגואיסטי וישיר, יגלה שקשה לו לצלוח את המשוכות הללו, שנפרסו בשפע לאורך הספר וייצא מובך. זהו מישל וולבק, שמהלך על החבל הדק שבין הארוטי לפורנוגראפי, לפחות לפי אמות המידה הנהוגות במחוזותינו.
עיכוב נוסף בקריאה הינה הפסיחה של הסופר בין העלילתי לבין העיוני. לא אחת נהפך הסיפור למאמר, בבואו לבאר, לתאר ולחקור תזות שונות, להסתייע במובאות רבות מהספרות האקדמית ולנתח נושאים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים שונים. וכך נהפכים דפים רבים מהפרוזה של וולבק לדפי עיון, מעין חומר לימודי שהסופר סובר שיש בו צורך כדי להיטיב להבין את העלילה.
אבל דווקא טכניקה זו מותירה את הקורא בתחושה שהקריאה בספר העשירה אותו גם בידע, ותרמה להשכלתו, בין אם רצה בכך ובין אם לאו.
כניעה, מאת מישל וולבק. הוצאה לאור: בבל (ידיעות אחרונות) מס’ עמודים: 280 מחיר קטלוגי: 78₪תרגום מצרפתית: עמית רוטברד עריכת תרגום: שרון רוטברד